אם למקרא · ויקרא · פרק 27 · פסוק 28

כל חרם אשר יחרם וגו'. חז"ל פירשו חרם על היוצא ליהרג, והעמיקו בזה בחדרי הלשון ולשונות הקדמונים שהיו קורים חרם לה' כל מי שנתחייב מיתה אפילו בדיני אדם כאשר העירנו בצדק וויכו (ספר ד'.249) על הכתוב בי"ב לוחות של רומי שבהם חרם ליובי כל מי שישא ידו וימרוד באחד משרי העם (טריבונו די לא פליבי) וחרם לאלהי האבות הבן הרשע והמורד- ויחרם לשירירי אליל התבואות, כל מי שישרוף התבואה של חבירו, ידון בשריפה — ובדרך כלל, העירו בזה, שהאלהים שהם השופטים, אינם דנים ומענישים רק על פי הכח והממשלה הנתנה להם מאתו ית', ובזה יסדו יסוד מוסד למשפט האנושי, טעמו ומקורו אשר עליו נתחבטו המדינים ראשונים ואחרונים — ובזה נתבטלו שני הפירושים שנאמרו בפסוק זה, האחד, שכל מי שיעשה חרם ממין האדם לא יפדה אבל ימות כבתו של יפתח לדעת קצת, ויפה טען החכם שד"ל על זה במשתדל, אלא שגם הוא לא הצליח בפירושו שכתב שכוונת הכתוב על החרמים המסורים לכללות האומה או למנהיגיה לגזור ולומר בהוראת שעה, אף אם לא יהיה הדין כך העושה כו"כ יחרם ע"כ, והנה בזה הפריז על המדה למצוא בתורה מפורש הרשות שנתנו חז"ל לב"ד להכות ולהעניש ולהרוג את הנפש לצורך שעה, ועוד שעדיין לא שמענו עקר הרשות הזה, עד שיודיענו שאינו טעון פדיום, ואין זה מדרך התורה, אלא העקר כמו שאמרנו שגם הרוגי ב"ד נקראים בהרחבת לשון, וכפי המליצות השגורות בפי הקדמונים חרם לה', כי ה' שופטינו ה' מחוקקינו ובקרב אלהים ישפוט וכמו שאמרנו — והוא הדבר שפירש"י משם חז"ל היוצא ליהרג ואמר אחד ערכו עלי לא אמר כלום, וביותר יכונו הדברים שכתבנו, לדעת האומר שהיא אזהרה לחייבי מיתות שאין לוקחין מהם כפר לפטרן הזכירו רמב"ן משם רז"ל — וכן דעת הקדמונים על אלהיהם כמו שכתבנו, וכן נשאר בלשון רומי Sacer קדוש להוראת Esecrabile ר"ל מעותד ומקודש למיתה על פי המשפט-רק בזאת נבדלנו לטובה מהגוים ההמה, שאצלם, מהמנהג המתועב לשפוך דם אנוש על מזבחותם ובפרט האויבים, נשאר זכר למו בשם Hostia להורות על הקרבן והאויב גם יחד, כי האויב היה הקרבן הנבחר וכן בשם Victima ששרשו Hostis victus אויב מנוצח, ולא תמצא בלשונינו שם זבח קרבן או עולה, שיזכיר מרחוק או מקרוב דבר זה, ובזה נתעלית לשונינו מב' סיבות, האחת שלא ימצא בה תועבה הלזו, והשנית כי מכאן ראיה שאין בלשון הקדש חלק ונחלה לגויי הארצות, שלא כדעת האומרים כי היא שפת כנען, מאחר כי לא נותרו בה סימני התועבה הזאת, כמו שנשארו נראים ונגלים בשאר לשונות.