אם למקרא · שמות · פרק 17 · פסוק 11

והיה כאשר ירים משה ידו. הרמת יד סתם תאמר על השבועה או על התפלה זולתי כשתהיה סמוכה אל הב' שאז עניינה מרד כמו וירם יד במלך, אבל כשתהיה סמוכה לאל כמו הרימותי ידי אל ה' אל עליון, תהיה לשון תפלה או שבועה (אונקלוס תרגם שם ארימית ידי בצלו) — וכן כאן אע"פ שאין שם לא אל ולא ב עניינו תפלה כמו נשיאות כפים, והוראתם אחת, והח' שד"ל (משתדל ח') כתב שאינו עניין תפלה, כי פרישות כפים לחוד, והרמת יד במטה לחוד, ע"כ — ואלו היה כתוב במטה כמו שאמר הוא, דבר נכונה, רק לא מצאנו א"ל והיה כאשר ירים משה ידו, ולא נזכר במטה — ואם תאמר אם כן המטה שלקח בידו למה? שהרי כתוב ומטה האלהים בידי, ראה מה כתוב בפ' חקת כשנצטוה לדבר אל הסלע ולא להכות, ואף ע"פ כן מצינו שם שנצטוה קח את המטה והקהל את העדה וגו' ודברתם אל הסלע, אף כאן המטה לא להרים אותו אלא לתפוס אותו בידו.

[השמטה: והיה כאשר ירים משה ידו. יביטו ויתבוננו האומרים כי כל עקר התפלה והמצות הכוונה הנרצית בהם, ואין בגוף המעשה יתרון וסגלה לפעול מצד עצמו שאלו כן במה נחשב נשיאות הידים כל כך עד שימשך מהנשיאות נצחון ישראל ומהנחתם נצחון עמלק, וביותר שאהרן וחור ישתדלו בכל כחם, להגביה ידיו של משה עד שיאמר ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד כאלו יש לפעל הזה מבוא ופעלה בתגבורת אומה על חברתה, וכל זה חתום בחותם הקבלה כאשר יודה כל נאמן רוח — ומחשובי קדמונינו הוא ידידיה הנק' פילון כן הבין שמנה בספרו חיי משה המעשה ההוא מכלל הנסים.]