אם למקרא · בראשית · פרק 3 · פסוק 7

וידעו כי עירומים הם. דופוייס חשב שהכוונה שהרגישו בקרירות להיותם ערומים וזה לדעתו כי הנחש שהביא הרע לעולם היה סבה להרגשת הקרירות הפך החום הבא מן השמש שהוא כפי דעתו הטוב הגמור אצל הקדמונים, ופירוש זה הבל, כי מה טעם לומר אחר זה ויתפרו עלי תאנה וגו' ומה כח בעלי תאנה להגן מהקרירות, ואם היה רוצה ליחנק היה יכול לתלות עצמו באילן גדול, והוא מה שמצינו בכל כתבי הקדש שמדמים השמחה לאור והצרה לחשך והיה יכול לתקוע יתד במקום נאמן ולהוכיח מזה כי הטוב והאור היו אחדים אצל הקדמונים, אלא שגם זה כותל רעוע ואין להסמך עליו, שאין צורך להחליט שהיו עובדים לאור ולשמש מכח מליצות כאלה, והאדם מטבעו נוטה לדמות השמחה לאור וההפך בהפך ולאהבת האמת אין להכחיד שמצינו מקרא אחד בישעיה שיש לפרשו כלפי דעת הכותב הנזכר והוא מ"ש (ישעיה מ"ה ז') למען ידעו ממזרח שמש וממערבה כי אפס בלעדי אני ה' ואין עוד יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא רע, הנאמר כלו להוציא מלב הפרסיים מאמיני השניות אשר מהם היה כורש שאליו הסב הדבור ובמקום אחר נאריך בזה כי הוא ברור אצלי.