אם למקרא · דברים · פרק 18 · פסוק 10

מעביר בנו ובתו. נחלקו רבים אם העברה זו שריפה אם לאו, וראיתי. De jurieu Hist. de dogmes etc. 556 שהביא ראיה מיחזקאל ט"ז להוכיח שאין העברה רק שריפה והוא מ"ש שם ותקחי את בניך ואת בנותיך אשר ילדת לי ותזבחים להם לאכול המעט מתזנותיך ותשחטי את בני ותתנים בהעביר אותם להם ורצה לפרש שהעברה זו מעין כל האמור ר"ל שריפה, ואין זה מוכרח כלל ואדרבה יש טעם לומר שהוא ענין בפ"ע שאם לא כן מה זה שהפסיק בשחיטה בין הזביחה להעברה, ועוד שאין מדרך המדבר לרדת פלאים בכח המליצות ואין ספק כי זביחה ושחיטה קשה מהעברה ועוד מה הלשון אומרת ותתנים בהעביר אותם להם, ומה נתינה גדולה מזו שנשחטו לשם האליל עד שיצטרך להעברה? על כן לבי אומר לי שיחזקאל מלי מלי קתני וביאר מיני העבודות שהיו עובדים אליליהם האחת היא השחיטה ושפיכות דמם לפני המזבח, והשנית היא ההעברה ולא ביאר מה היא, אולם רמז יש בכתוב כי העברה איננה שריפה רק כמין הקדש שמקדישים היו אותם אל האליל וזהו שאמר ותתנים בהעביר אותם להם, תפס לשון נתינה המורה בענינים האלהיים על ההתיחדות וההקדש לעבודת גבוה כמו נתונים נתונים המה לי מתוך בני ישראל תחת פטרת כל רחם, ואולי היתה העברה זו כמין תנופה שהניף משה את הלויים להקדישם לגבוה — וראיתי לכותב הנזכר שסומך על מליצות כהנה שבתורה כמו כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר, ואצלי אין זו ראיה כי לא נכלל בהעברה זו ההפסד והכליון כמו שנכלל בשרפת הבנים, ואדרבה לא נאמר תעבירו באש אלא על דבר שבהעברתו אינו נשרף וכלה וענינו כאן ההתיחדות וההקדש כמו שאמרנו, והתרגום היוני מסכים לזה שתרגם Pericateron העברה דרך טהרה — ומה שיחזיק דעתנו שכבר היתה מין עבודה בהעברה לבד וזה אצל גויי איטאליא הקדמונים כאשר העד העיד בנו האיש De Jurieu עצמו, ראה. Varro Apud. Schol. Horatii Ovid. Fast. lib. lV. 779 וטען De Jurieu כי אין מנהג זה רק אחרון ושנוי ששנו האיטאלקים בחקי העבודה זרה הקדמונית — ואין זה מוכרח ולא נראה כלל שכבר יש טעם נכון להעברה זו מבלי שנתלה אותה בשנוי המנהג כי ידענו היות האש אצל הקדמונים קדוש וטהור גם מטהר ומקדש אחרים, ולתכלית זה נתיסדה העברה זו באש אצל הסורים והאיטאלקים, ואעידה לי עדים נאמנים הא הוא המשורר עצמו שכתב. Omnia purgat edax ignis retiumque METALLI excoquit וזה על דרך שהסמכנו העברת הבנים להעברת כלי מתכות, והב' הם רבותינו שיחסו לנבדלים מחומר, הטבילה באש ואמרו על המלאכים שטובלים בנהר די נור ועל דרך ענה כסיל השיבו לאותו המין ששאל כי קבריה למשה במאי טביל — בנורא, שנאמר הנה ה' אלהים באש יבוא — ודע כי מנהג העברה זו נשאר בהוויתו עד זמן הנוצרים, והם גם הם נתפתו אחריו עד שהוצרך הועד Concile חגדול שנאסף בקוסאנטינופל לעכב על ידם, Supertition que quelque chretiens avaient adoptee puisque le Coneile de Costantinople, censure ceux qui allument de feux devant leur maison a toutes les nouvelles lunes pour passer dessus. Basnage liv. 2. ch. XVlll. ואני המחבר זכורני שבימי נעורי היתה אמי הצדקת לוקחת הפתילות והשמנים שנשארו מנר חנוכה ושורפת אותם עד שתהא השלהבת עולה, והיתה מצווה אותי לקפוץ מצד לצד, שכן היו נוהגים בארץ המערב וביחוד בעיר טיטואן, וכשעמדתי על דעתי היה לבי מהסס בדבר שמא יש בזה משום דרכי האמורי עד שראיתי דברים מתמיהים בתלמודנו והוא שהמנהג הזה (בשנוי קצת) כבר היה ידוע ומפורסם אצל חכמי התלמוד וכך היו נוהגים ישראל לעשות בימי הפורים, ומן הסתם לא היו רבותינו מקיימים המנהג ומביאים ממנו משל ודמיון אלו שמץ אסור נמצא בו, וקראתי באותה שעה מה נאוו דברי המלך החכם ואל תטוש תורת אמך, וכך אני מנהיג אחריה את בני לזכר המנהג הקדמון ההוא שבא בתלמוד וזה במס' סנהדרין (פ' ד' מיתות ס"ד) אמר רב יהודה אינו חייב עד שיעבירנו דרך העברה, היכי דמי? אמר אביי שרגא דלבני במצעי, נורא מהאי גיסא ונורא מהאי גיסא רבא אמר כמשוורתא דפורייא תניא כוותיה דרבא אינו חייב עד שיעבירנו דרך העברה העבירו ברגל פטור, ופירש"י כמשוורתא דפורייא אינו מעבירו ברגליו אלא קופץ ברגליו כדרך שהתנוקות קופצים בימי הפורים שהיתה חפירה בארץ והאש בוער בו והוא קופץ משפה לשפה, והרב כ"מ הוסיף ביאור וכתב (רמב"ם הלכות עכ"ום פ"ו ה"ג) והיינו דקאמר רבא כמשוורתא דפורייא שכן רגילות שעוברים על האש מצד לצד — ובסמוך ואמר כמשוורתא דפורייא ולא לענין הקפיצה הוא שאמר כן וכמו שפירש"י אלא כשם שהעושים אותה משוורתא עוברים בתוך השלהבת כך זה צריך שיעבור בתוך השלהבת — ואני אומר אולי לזכר ז' בני חנה שהשליכו עצמם אל האש לקדש שם שמים הנהיגו לעשות כן לקטנים בחנוכה ובפורים, ובערוך רואה אני דברים יקרים לענינינו יורו בצדק כי מזמן התלמוד עד דורו של ר"ן בעל הערוך עדיין היה המנהג הזה שריר וקיים ופשוט בכל העולם כלו כעדות רבינו נתן עצמו (וכבר שיער הרב החוקר שי"ל ראפאפורט כי ר"ן היה בארצות המזרח ולמד הרבה מאותן הישיבות, עיין ערך מלין בכמה מקומות) וז"ל (ערך שוור) ימי הפורים מנהג בכל העולם כלו שבחורים עושים צורה כדמות המן ותולין אותה על גגותיהם ד' וה' ימים ובימי הפורים עושין מדורה ומשליכין אותה צורה לתוכה ועומדים סביבה ומזמרים ויש להן טבעת תלויה בתוך האש שנתלין וקופצין מצד האש לצד האש אותה טבעת נקראת משוורתא כלומר בית קפיצה ע"כ ובעונותינו שרבו מנהג זה היה לפוקה ולמכשול להעליל עלילות ברשע ולהוציא לעז על היהודים שהיו עושים דמות הנוצרי ומשליכים אל תוך האש, והגיעו לומר שגם נוצרי אחד היו תולים על העץ כמו שתלו את רבו, ומי וודע אם לא משרש זה יצא צפע עלילת הדם ששפכו כמה דם נקי בישראל, ועדיין ממשמשת והולכת.