אם למקרא · שמות · פרק 20 · פסוק 8

זכור את יום השבת לקדשו. אין ספק שהבריאה וחדוש העולם ראויים לזכירה, ולאות עולם לא יכרת, אך היה מקום לחקור למה נבחר האות הזה לשבות ביום השביעי שבו שבת האל מכל מלאכתו, יותר מכל שאר האותות, וביותר כי לא נוכל לדעת למה נזכור הבריאה מצד השביתה ולא מצד המעשה, וכמעט היינו אומרים שיותר היה ראוי לחוג יום ראשון כי בו היתה תחלת הבריאה, ויראה לי לומר שבכוונה נבחר יום השביעי שבו שבת האל ממלאכתו להוציא מלב המינים האומרים שהאל ברא עולמו כהפרש ובחיוב, וההפסקה מהבריאה תוכיח שברצונו הגמור ברא בזמן שרצה, ושבת בזמן שרצה, ועוד מטעם שני שביחס כחו ית' הבלתי בעל תכלית ראוי היה לברוא תמיד עולמות בלתי בעל תכלית, ואף שיש כזה צד אמת, מ"מ ההפסק יעיד על יכולתו יותר מהפעל התדירי כי אין יכולת גדול מלשום קץ וגבול לכח בב"ת, והכח הבב"ת באמת הוא היכול להגכיל עצמו במקום וזמן הראוי. — ועוד שלולי כביכול שצמצם הב"ה יכולתו הבב"ת לא היתה באפשר בריאת בעל חי משכיל, ועצם רוחם עומד בעצמו באישיותו הפרטיי, ולא היה עוד תכלית לבריאת העולם, לכן בא השבת להעיד על זה. — והמלכות שבעשר ספירות היא הנקראת שבת לכוונה זו העמוקה שאמרנו, כי השבת אות למציאות עצם אישי זולתו ית' מכח הגבול שהגביל את כחו והתפשטותו הבב"ה, והלא זה הדכר אשר ירמזוהו במלכות שהיא קונה רשות לעצמה, והיא רשות היחיד, וממנה מתחיל עולם הנפרדים, והיא השבת והגבול העליון כמו שמצאנוה נקראת בפי המקובלים בשתי השמות האלה: שבת, ורשות היחיד.