אם למקרא · ויקרא · פרק 24 · פסוק 15

איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו. היוסיפון לרומיים, וידידיה האלכסנדרי, וגם ממה שידענו מחקי החסידים שבזמן בית שני הנקראים איסיני ואשר הם לדעתנו קדמוני המקובלים, כלם כאחד שוו בשיעוריהם לפרש פסוק זה לאסור הקללה והגדוף גם נגד אלהי הגוים. והקורא יתמה על החפץ בראותו דברים ככתבם באר היטב בספר הזהר הקדוש (ח"ג ק"ו ב') וז"ל בגין כך כתיב איש איש כי יקלל אלהיו אע"ג דפלחנא ונכראה היא כיון דאנא פקידית לון ממנא לדברא עלמא (ע"פי מ"ש ז"ל על פסוק אשר חלק ה' אלהיך אותם וגו') מאן דלייט ומבזה לון ונשא חטאו ודאי דהא ברשותיה קיימין דאזלין ומדברים בני עלמא ע"כ. ורבו מהרבה הלמודים היקרים הנמשכים מהשתוות הזה הנפלא אזכיר מהם קצתם — הא' שלחנם חשדו האחרונים ביוסף הכהן לאמר שבדה מלבו פירושים והעתיר דברים על תורת ה' למצוא חן וחסד בעיני אדוניו הרומיים, וכן על ידידיה אמרו דרך כלל שאין ללמוד מפירושיו על תורת משה כי כל מגמתו להתכבד אצל גויי הארצות, והרי מצינו ספר קדוש ונבדל מכל סיג וחלאה, שעונה אמן בכל כחו ודבר אין לו לא עם אנשי רומי ולא עם עם יון — הב' שלכל הדברות יצא לאור משפט הזהר וקדמותו שאם נאמר שבעל ס' הזהר למד מהמחברים הנזכרים, אין ספק שלא היתה כזאת רק בזמן שהיו המחברים האלה נודעים ומפורסמים בקרב ישראל ואיזה? זה זמן ראשוני התנאים, ואם תאווה נפשך לומר שמאליו ומעצמו דבר, אם כן הדעת נוטה שלא נאמרו הדברים הללו אם לא בזמן שמצינו הפירוש הזה מפורסם ומתקבל בעיני חכמי האומה ולא בזמן ששבת פל זכר למו, ועוד לאלוה מלין במקצוע הרב הזה, וההרחק הזה מלקלל אלהי הארצות אחוז בסבך אמונה אחרת אשר היא נאמנה אצל המקובלים וממנה יצא אור גדול לבאר כל סתום באיסור זה המשותף ליוסף ולידידיה, לאיסיני ולז"הק והוא כי לדעת המקובלים כל ע"ז שנזכרה בספרי הקדש לא נעדר ממנה מכל וכל שמץ קדושה וניצוץ עליוני, אלא שחובה להודות שאין זה טעם ידידיה, רק ענינו כדי שלא יבואו הגוים לקלל אלהי ישראל. Non permitit effreni linguae petulantia conviciari diis creditis falsa persuasione aliarum gentium ne illae irritatae prorumpant in voces nefarias, contra deum optimum maximum — ומהדרוש הזה הקדום באומה נובע האיסור המפורסם אצל אחרוני המקובלים לקלל השטן, ועל איסור זה בפרטות היום גלותי שרשיו העתיקים בס' חכמת בן סירא (פ' כ"א — פ' ל') Eccles.cap.21.v. 30. וזה תארו כשהרשע מקלל השטן.- את נפשו הוא מקלל, וזאת היתה נר לרגלי ואור לנתיבתי להבין דברים כמעט עלומי ההבנה באגרת כיפא Epitre catholique de s. Pierre. cap.2. v.10. שבהם שגו ברואה מפרשי דבריו, כשהטיח דברים נגד הזדים המקללים השרים אשר לא יגורו מלחרף המושלים תחת כי המלאכים גם בהיותם למעלה מהם בעוז וגבורה לא יחרפו אותם לפני האלהים.... רק אלה מחרפים מי שלא ידעו,... ע"כ. ודבריו מתבארים ביתר שאת ע"פי האמור באגרת יהודה Ep.de S.Jude.v.8. הדובר שטנה נגד הבוזים השרים ומחרפים הממשלות (בזהר בענין זה עצמו קראום שלטונין דעלמא) ותחת זאת מיכאל השר הגדול כשנלחם עם השטן על אודות גוייתו של משה לא הזיד לדבר דברי קללה רק אמר יגער ה' בך השטן — רק אלה מקללים מה שלא ידעו — ועתה הערך נא דברי כיפא הסתומים לדברי יהודה המפורשים (שידענו היותם רק קצור מאגרת כיפא השנית כאשר חכמיהם הגידו) ותראה כי אין ספק שעל קללת השטן יצוה והוא גם הוא יאסרהו, כידידיה, ויוסף, האיסיני, והמקובלים, וגם זו מן ההוכחות שממעי האיסיני יצאו הנוצרים וזייפו אמונות הקבלה בהוציאם אותם לחולין — ועתה בא וראה כיצד כל האמור עד הנה השאיר רושם הנכר בתלמוד עצמו וגם זה לאות כי רוח אחד בקרב קדמוני אומתינו וכפל הענין במלות שונות והוא מה שמצינו בקדושין (דף פ"א) פלימו הוה רגיל למימר כל יומא גירא בעיני דשטנא יומא חד וכו' וכו' כד חזייה דהוה מצטער גלי ליה (שטן) נפשיה אל מאי טעמא אמרת הכי (פירש"י) למה הורגלת לקללני ואלא היכי אימא אל לימא מר, רחמנא ניגער ביה בשטן — גם סעיף יוצא מהשרשים הללו הוא האזהרה שלא לעמוד בפני שלוחי הדין בשעה שעושים שליחותם אשר יקראו לו המקובלים חסימה — לא תחסום שור בדישו ומזה, ההרחק מלחלק צדקה בלילה שאינו כאשר יוכל איש לשער דבר חדש — רק היה לעולמים ושרשיו עמוקים באוצרות המדרשים כידוע מר' אלעזר דהוה מפליג צדקה בליליא פגע ביה רבהון דרוחייא וכל אותו הענין וזו אחת מני אלף מהראיות המעידות כי ענינים רבים מאשר יקראו להם חדשים באומתינו נוקבים ויורדים עד עמקי דורות ראשונים.

[השמטה: על פסוק (טו) איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו. עיין על הפסוק דעת יוסיפון, וידידיה, והזהר, והאיסיני, והנוצרים, על הבנת הכתוב, ואולם מת שיוכיח כי הדבר הזה הגם שלא שמענוהו רק מפי מחברים שדבר אין להם עם חכמי המשנה והתלמוד, היה נודע ומפורסם אצלם, וכי הזהר עד נאמן להמצאו ולהיותו קרוב ומקובל אצל חכמינו הוא מה שאומר, כי הנה נתברר היום עד בלתי השאיר ריח ספק, כי רוב דברי הקוראן וביחוד מה שנוגע לאמונות ולביאור התורה לקח האיש מחמד מפי היהודים והכניס בספרו, ומאחר שגם הוא בקוראן שלו פירש כן הכתוב ואסר קללת האלילים מכאן ראיה שלא בלבד יוסיפון וידידיה והאסינים ואבזרייהו, המוזרים לו ורחוקים ממנו ריחוק שכלי וריחוק מקומי, אבל גם המון היהודים הנמצאים בארץ ערב אשר הובילו עמהם למודי הפרושים וקבלותיהם, גם הם ככה היו מאמינים, ומהם למד — ויש לי הערות יקרות כגון זאת על דברי הקוראן אין כאן מקומם.]