אם למקרא · בראשית · פרק 28 · פסוק 22

וכל אשר וגו' עשר אעשרנו לך. זכור לאברהם ומה שכתוב בו ויתן לו מעשר מכל, הרי מבואר כי מזמן האבות היה המנהג לתת לכהני ה' חלק מהתבואות, מהשלל, ומהקנין בכלל, והיה זה החלק, אחד מעשרה או מעשר, כאשר נקבע המנהג בזמן משה, וזה אחד מהמקומות הנכבדים המורים על קדמות התורה אם לא בכל כלליה ופרטיה, לפחות בהרבה פנות גדולות ממנה כמו שהערנו בענין ההבדל בין הבהמה הטמאה לטהורה בפ' נח, ואיך משה ע"ה לא עשה בחלק מה, כי אם לקבוע חובה מה שהיה נהוג באומה, הרי שהקבלה קודמת לתורה שבכתב, ואין התורה שבכתב כי אם חלק כתוב מהתורה שבע"פ, והשאר נשאר תלוי במסורת, ונכתב עוד חלק ממנו מזמן לזמן — ולא בלבד היה ענין המעשר דבר קדום אצלינו, אבל גם אצל האומות קדמוניות גם מאותן שלא ידעו ממנו מאומה, ומכללם הסינים כי ידעו מספרי קדשם Chou — King שהחלק הנתן מכל אחד ואחד לראשי העם ולכהניהם, היה אחד מעשרה. ורבותינו דרכו בדרך זה הלכנו בו, כשאמרו במס' כלה ויברכו את רבקה "מכאן לברכת חתנים מן התורה" הרי שלמדו ברכת חתנים ממנהג קרובי אברהם עם היותם גוים ולנו הרבה טענות וראיות להוכיח באופן שאין בו ספק מציאות והתמדת חקי ומנהגי התורה גם אצל הגוים, אין פה מקום להאריך בזה רק נזכיר עוד אמרם (ירוש' מ"ק פ"א ויפ"מ שם) אין מעכבין שמחה בשמחה ממלא שבוע זאת, וכתב רמב"ן, ואנכי לא ידעתי כי ז' ימי המשתה מ"ר תקנם ואולי נהגו כן מתחלה נכבדי האומות" והיו הדברים האלה אשר כתב הרמב"ן הנחמדים מזהב, קשורים על לוח לבך כי הם מפתח גדול להכנס בחכמת הקדמוניות והאמונות והמנהגים אצל גויי קדם ועיין מה שכתבתי ע"פ ומלכי צדק מלך שלם וגו' ועוד עיין מה שאכתוב בע"ה ע"פ ויעש לאביו אבל שבעת ימים ודברי רבותינו על ההבראה אצל הגוים, ולכל הדברות ראה מה גבהו דרכי רבותינו הראשונים מדרכי המאמינים המתחסדים האחרונים, כי לא בסתר דברו הראשונים כי בין קדמוני ישראל וקדמוני האומות יחס גדול וקשר גדול וכל זה ממה שיעיד על רוחב חכמתם, וחממות נפשם למעלה למעלה מכל שנאה ומדון נגד הגוים, עם היותם אסורים ומעונים תחת ידם.