אם למקרא · דברים · פרק 7 · פסוק 12

והיה עקב וגו'. כבר כתבתי במ"א שהתורה שבכתב עקר נתינתה לעם ישראל בכללותם, ומזה השכר והעונש הוא הראוי לכל הקהל, ר"ל גופני, ועל עקר זה ראיתי כתוב בפי' על הרמב"ן בס' מאור ושמש דל"ד וז"ל ולפי שהיה לבעל דין לחלוק ממה שכתוב והיה אם שמוע תשמעו וכתיב ונתתי מטר ארצכם דהיינו בהאי עלמא היה לנו לתרץ כי במצות כל ישראל או רובם יש שכר בעו"הז כמשמעות הכתוב והיה אם שמוע וגו', אבל במצוה שהיחיד עושה אותה שכר בהאי עלמא ליכא ע"כ ואנו נאמר שאין עקר החלוק במצוה הנוגעת לצבור או ליחיד מצד עצמה, רק מצד היחיד או הצבור בבחינת היותם צבור או יחיד כי בישראל, אומה כללית גם אישים פרטים, ובכל מה שנוגע לאומה שעליה נכתבה תורה שבכתב לא יתכן ליעד השארות ושכר רוחניים כי אין לאומה נפש נבדלת וקיימת כמו שיש לאיש הפרטי ואין מציאות האומה רק בעו"הז, על כן באו השכר והעונש מיועדים לחיים הזמניים דוקא, ויותר ממה שהבאתי מפי' רמב"ן קלע אל מטרת האמת ר' אברהם אבן עזרא פ' ואתחנן ד"ה בכל הדרך וז"ל ועוד יאריכון ימים עם הכלל באדמה, ועם היחיד בעולם הבא.

[השמטה: והיה עקב תשמעון. עיין על תשלום שכר בעו"הז בגוף הספר לשון הראב"ע ומשל הרמב"ם ז"ל ידוע כי התורה התנהגה כאשר יעשה האב הרחמן על בנו הקטן להבטיחו בטובות גופניות הראוית לפי שכלו ומצבו הרוחני, ועתה רואה אני רעיון זה בקדמוני המצרים. Clement d' Alexand. in Cognat. p. 239 שקורא לעושים חובתם לתקות שכר Ceux la sont des enfans dans la FOI. p. 299. -]