אם למקרא · במדבר · פרק 11 · פסוק 33

הבשר עודנו בין שניהם. ולהלן הוא אומר עד חדש ימים כיצד יתקיימו שני כתובים הללו, אפשר שכן היתה גזרה ראשונה שיאכלוהו חדש ימים, רק כשלא האמינו בדבורו יתברך ומהרו לאסוף ממנו יותר מן הצריך להם והממעיט אסף עשרה חמרים, ועוד שטחו שטוח סביבות המחנה מיראתם שמא יפסק, על כן לא הספיקו לאכלו גם יום אחד — ובזה מדוקדק הכתוב אף ה' חרה בעם, כי למה יחרה אפו והוא היה המבטיחם, רק האמת כמו שכתבנו כי חרון האף היה למיעוט אמונתם — וכיוצא בזה מצינו במן שנצטוו לקטו ממנו איש לפי אכלו, וזה לחזק אמונתם בו ית' שיתן די ספוקם דבר יום ביומו — וגם פה כן היה ראוי להם לעשות-ואולי המוכים היו האספסוף כי הם היו הראשונים להתאוות כמ"ש והאספסוף וגו' התאוו תאוה, וכאן הוא אומר כי שם קברו את העם המתאוים, והם היו מקטני אמנה והרבו לאסוף יותר מן הצריך — ואולי על שם האסיפה הזאת נקראו האספסוף לגנאי שכן הוא אומר ויאספו את השלו הממעיט אסף עשרה חמרים, ולעוצם האסיפה נתכנו בשם אספסוף לזכר עולם — ויתכן גם כן שהאוספים ממנו כל כך ביום ראשון מתו, ועוד הוסיף השלו לירד עד חדש ימים כמאמרו ית'.