אם למקרא · ויקרא · פרק 20 · פסוק 3

ואני אתן את פני באיש ההוא והכרתי אותו וגו'. והלא כבר אמר מות יומת עם הארץ ירגמוהו באבן-בא ללמד מהו ענין הכרת שהנפש נכרתת אחר מיתה ושתים זו שמעת, האחת שהנפש מטבעה להיות קיימת לולי הכרת, והשנית, שהכרת הוא עונש רוחניי, שהרי מזומן לאחר מיתה — ואם תאמר מקרב עמו איך יתכן לאחר מיתה הרי הוא אומר בכל מקום במיתת הצדיקים יאסף אל עמיו, ונאספת אל עמך גם אתה, ואתה תבוא אל אבותיך בשלום וגו' ואינו ר"ל שיקבר אצלם שהרי א"א נקבר בחברון רחוק מאבותיו, וכן בישמעאל נאמר ויגוע וימת ויאסף אל עמיו, ולהפך ברשעים יאמר שיכרתו מקרב עמם, הכוונה שלא תהיה להם מנוחה ושלות השקט בכלל שאר המתים.

למען טמא את מקדשי. מקדשי האמור כאן אין הכוונה על בית המקדש בלבד רק דרך כלל על ארץ ישראל, והעם הנבחר וגם השכינה השוכנת בתוכם, והעד ולמען חלל את שם קדשי, והמשתדל נלחץ לפרשו באופן רחוק כדי לברוח מפשוטו המעיד על אמתות אמונות הקבלה ופירש כי הזובח את בניו למולך מורה במעשיו כי עבודת ה' בבי"המק גרועה מזה כי אין קרבים שם אלא ב"ח בלבד, ומה יעשה מאזהרות כיוצא בזאת שבאו בענינים אחרים כמו ולא תטמאו את מקדשי — ומה נעמו דברי רש"י שפירש כאן מקדשי זו כנסת ישראל וגו' והגם שכוונתו ז"ל על כללות ישראל, מי שלו חיך לטעום יבין כי רוח הקבלה רוחפת על כל דבריו בזה עיין עליו.