אם למקרא · דברים · פרק 24 · פסוק 1

כי מצא בה ערות דבר. לדעת בית הלל או ערוה, או דבר, ודע שידידיה האלכסנדרי Filo פירש הכתוב כדעת הלל אלא שאין טעמו עולה יפה, שכתב שאם דבר ערוה ממש, א"כ לעולם לא יגרש, שהרי האשה המנאפת תחת בעלה תמות על ידי ב"ד, ולא שת לבו, כי פעמים שימצא בה דבר זמה ולא יוכלו להענישה עונש מיתה כשיחסר אחד מהתנאים הנצרכים לחייבה מיתה. — ולכל הפנים דבר גדול דבר פ'ילון לחזק ידי קבלתינו כי ידענו ממנו היותו דר במצרים רחוק מחכמינו שבא"י ולא ידע מהם מאומה, וגם הוא לא נודע אצלם. — ועוד שדרכו כדרך חכמי היהודים אשר במצרים ומכלל התיראפיאוטים Terapeuti (שאולי גם פילון בא בקהלם) ללמוד וללמד בפירושי התורה מה שנמסר להם מפי הזקנים, והעד שאינו בודה הדברים מלבו, כי פירושו דוחק דברי הכתוב המורים לפי פשיטותם הנראה כדעת בית שמאי שכן משמע לשון ערות דבר ובפי' העיד היא על עצמו בספרו חיי משה De vita Mosys שלא כתב דבר שלא למד מסופרי אומתו שמדרכם להזכיר ולספר דברים שלא ימצאו בספרים הקדמונים — ומשני הפנים האלה יקרו מאד דברי פ' ילון לתועלת קבלתינו כאשר יבין המבין — והנוצרי גם הוא, אף כי אמר שלא יגרש אדם את אשתו אם לא ימצא בה דבר ערוה ממש — בכל זאת דבריו מוכיחים כי קבלת הפרושים נאמנה אצלו שהרי אמר שמשה רבינו לא התיר הגירושין כ"א לקשי ערפינו ולמריינו, אם כן לדעתו דברי משה יפורשו כדברי בית הלל, שאם לא כן מה חדש הוא ומה נשתנו דבריו מדברינו?

[השמטה: כי מצא בה ערות דבר. נראה לי ראיה לדעת בית הלל ממה שמצאנו בפרשה זו עצמה ולא יראה בך ערות דבר, ושם אין הכוונה אלא על דבר של גנאי ולא על זנות או עבירה, ואם חז"ל פירשו או ערוה או דבר אין הכוונה שכל א' משתי אלה המלות מורת על ענין בפני עצמו זו על הזנות וזו על הגנאי, רק כוונתם לומר שאלו היה כתוב ערוה לחוד היינו אומרים שאינה מתגרשת עד שתזנה, עכשיו שכתוב דבר (ערות דבר) כל דבר של גנאי במשמע, כיוצא בו לא תעשוק שכיר עני ואביון מאחיך או מגרך אשר בארצך בשעריך, ורבותינו (הביאו רש"י) פירשו גרך זה גר צדק — בשעריך זה גר תושב, ואין כוונתם לומר שבשעריך גרידא רומז לגר תושב אלא ר"ל אלו היה כתוב גרך בלבד היינו אומרים שאין לנו לרבות אלא גר צדק עכשיו שכתוב בשעריך כל מין גר במשמע ואפי' גר תושב אוכל נבלות.]

וכתב לה ספר כריתות. גם זו מהראיות הגדולות למציאות תושבע"פ שהרי שמענו כיצד יתבטלו הנשואין, אבל כיצד יתקיימו לא שמענו — ולומר שבבטולם צריך ספר וכתיבה ולקיימם אינו צריך כלום אין הדעת סובלתו, שהרי אם הסכמת איש ואשה הן הנשואין ואפס זולתם חסרון ההסכמה תבטלם, וממה שאנו רואים שהתורה הקפידה לבאר כל אופני הבטול, מוכרח אתה לומר שגם על קיומם הקפידה, והיכן הקפידה? בתורה שבכתב לא מצאנו, בתו' שבע"פ מצאנו, הא למדת כי תושבע"פ היא המשלמת חסרון תו' שבכתב וממלאה את דבריה — ותמהני על החוקרים האומרים שלא היה אצלנו תנאי ומעשה לקיים הנשואין, והיכן מצאו עם בזוי ושסוי, או פראים שוכנים ביערות שלא יהיה אצלם סימן ותנאי מוסכם לקיים הנשואין? — ואני אומר שאלו היה ביד הקראים שלא לקבוע שום אות וסימן שע"י יקנה האיש את האשה, כך היו עושים, וכך היה נאה להם לעשות, מאחר שהכתוב שתק מזה, רק להיות שהדבר לא יתכן העתירו דברים אשר בדו מלבם, ושגעונותיהם ושנוי דעותיהם בזה יתנו עדיהם, כי תושבע"פ היא הצורך הגדול בהבנת המצות ובשמירתם, ראה עד היכן יחוגו וינועו בפנה זו גדולי הקראים, שהרי כתב ר' אליהו בשיצי בס' האדרת וז"ל, וחכמינו הראשונים מהם אמרו שהאשה נקנית בה' דרכים כגון ר' בנימין שאמר שהאשה נקנית באריסה, בלקיחה, במוהר, בברית, ועדים, (הרכיב כל הלשונות הנמצאות בכתוב לרמוז על הנשואין באין מבין) ור' יאשיה הנשיא אמר בששה במהר, ובעדות, בכתב, ובביאה, ובקנין, ובקדושין, והחכמים האחרונים מהם כגון ר' יפת ובנו ר' לוי ור' יוסי ור' ישועה וזולתם מהאחרונים אמרו שהאשה נקנית בג' דרכים במהר בכתב ובביאה (את זה ראיתי בחקירותי על הקראים שכל שהולכים ומתקרבים בסדר זמנים, כן הולכים ומתקרבים לקבלת רבותינו, וזה כאחד מהם ותחת כסף אמרו מהר על שם כסף ישקול כמהר הבתולות, וכבר מצאנו א"כ רמז בכתוב לקדושי כסף) אלא שהוסיף ושלשתן צריכים בקנין האשה.

ונתן בידה. חז"ל פירשו ברשותה, ומלבד הראיות הנכוחות שיעידו על אמתת הפי' הזה בכתבי הקדש, נראה שהוראה זו היא כ"כ טבעית ודבקה למלת יד כי גם אצל עמים ולשונות אחרות מצינו כיוצא בזה וגם לשון לאטין יאמר מאנוס, יד להורות על הרשות והממשלה, וקרה בזה מה שקרה בכל המלות המורות על פעל גשמי שהוסבו אח"כ להורות על ענין רוחני. — והדרוש נכבד ואין כאן מקום להאריך.