שבר רגל. ת"ר, שבר רגל, אין לי אלא שבר רגל, מניין לרבות הקישן והעיקל והקילבן, ת"ל או שבר רגל קכחהקישן מבואר בסוגיא דהוא המקיש בקרסוליו, ובאורו דהקרסולים הם מקום שמחובר עצם אל עצם ע"י עצמות קטנות, והכא ר"ל מקום שמחובר הפרסה להארכובה הנמכרת עם הראש, דהיינו שהברכים עקומות לחוץ, וע"י זה מקום חיבור הפרסה להארכובה מתקרב לרגל האחר ובלכתו נוקשות זב"ז. והעיקל הוא שכשסומך הפרסות זו לזו אי אפשר לו להסמיך הארכובות. והקילבן פירש"י שהוא פוקה יוצא מגודלו, וצ"ע שהרי זה בכלל שרוע שבדרשה הקודמת, ויש מפרשים שהקילבן הוא שרגליו מהופכות, וע' ברמב"ם פ"ח הי"ג מביאת מקדש. ובטעם הרבוי מלשון או עיין מש"כ לעיל אות ק"כ, אבל בתו"כ הגירסא ת"ל איש, ור"ל מדכתיב או איש אשר יהיה בו שבר רגל ולא כתיב או שבר רגל משמע שאין עיקר הקפידא על שבירת הרגל רק על האיש שנמצא בו מום זה, ואין חילוק בין אם הוא ע"י שבירה או ע"י תולדה, וכל אלה שחשב כאן באים מתולדה ולא ע"י שבירה.
. (בכורות מ"ה א')
שבר רגל. היה בו מום מבפנים אינו מום, שנאמר שבר רגל או שבר יד, מה אלו בגלוי אף כל בגלוי קכטמום מבפנים – כגון ניטל הטחול או הכוליא או שניקבו אע"פ שנעשה טריפה אינו מום. והנה לפנינו בתוספתא הגירסא דכתיב עור ופסח מה אלו בגלוי וכו', אבל כנראה מרמב"ם פ"ו ה"ז מבמ"ק ומסמ"ג לאוין ש"ח היה לפניהם הגירסא כמו שהעתקנו, וכ"מ בתו"כ לקמן (כ"ב כ"ב) בפסוק או שבור, יכול שאני מרבה שבר צלע ת"ל שבר יד או שבר רגל, מה אלו מיוחדים שמומם בגלוי ואין חוזרים, יצא שבר צלע שאין מומו בגלוי. ומש"כ הרמב"ם שם עבודתו כשרה, אין לשון זה מבורר לי, דמשמע דרק בדיעבד כשרה, אבל מלשון התוספתא אינו מום משמע דגם לכתחלה מותר לו לעבוד, וצ"ע.
. (תוספתא פ"ד דבכורות)
או שבר יד. שבר יד, אין לי אלא שבר יד, אצבעותיו מורכבות למעלה או קולטות למעלה מן הפרק ולא חתכן מניין, ת"ל או שבר יד קלר"ל שמדובקות שתים ביחד עד פרק האמצעי של האצבע ולא הפרישן כדי שיהיו מחולקין זמ"ז. ובטעם הרבוי עיין לעיל אות ק"כ וצרף לכאן. –
ודע שכתב הרמב"ם בפ"ח הי"א מבמ"ק, מי שחסר אצבע מידו הוי מום, וכתב הכ"מ דפשוט הוא. אבל כמדומה לי שאין דרך הרמב"ם לפרש דין שאינו מבואר בגמ' מסברא דנפשיה אם לא שאומר יראה לי, כנודע. ונ"ל שיצא לרמב"ם דין זה ממ"ש ביבמות ל"ג א' לענין כהן בעל מום שעבד בטומאה כגון שחתך אצבעו בסכין טמאה דבא לו טומאה ומום בבת אחת, הרי מפורש דגם באצבע הוי מום, ואע"פ דשם מיירי בחתך אצבעו, והרמב"ם איירי במי שחסר לו אצבע מלדה, אך לענין מום אין נ"מ באיזה אופן חסר דעכ"פ חסר אצבע הוא, וצ"ע.
. (בכורות מ"ה א')