1ויקח משה. במדה שאדם מודד מודדין לו, משה זכה בעצמות יוסף שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף ואין בישראל גדול ממנו אף הוא זכה שיתעסק בו המקום שנאמר (פ׳ ברכה) ויקבור אותו סטמה שאמר ואין בישראל גדול ממנו, הכונה, דלפי המדה שמדד להתעסק בעצמות יוסף ע"י היותר גדול באנשים היה בדין שגם במשה יתעסק היותר גדול באנשים, אך אחרי שאין בישראל גדול ממנו לכן נתעסק בו הקב"ה. .
(סוטה ט׳ ב׳)
2ויקח משה. כתוב אחד אומר ויקח משה את עצמות יוסף וכתוב אחד אומר (יהושע כ״ד:ל״ב) ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם, קשו קראי אהדדי עדהלא באמת התעסק משה בלקיחת העצמות ובכ"ז תלה הכתוב את הלקיחה בישראל. א"ר חמא בר חנינא, כל העושה דבר ולא גמרו ובא אחר וגמרו מעלה עליו הכתוב על שגמרו כאילו עשאו עאגמר הדבר הוא קבורת העצמות, וזה לא היה יכול משה לעשות כיון שלא נכנס לארץ. ומכאן יש סמך למה שנהגו בדיני ממונות ושדכנות וסרסרות לילך בתר הגומר, ומוכח מכאן דאע"פ שאין בהמתחיל כל אשמה שלא גמר כמו הכא במשה שלא גמר מפני שלא נכנס לארץ, בכ"ז אזלינן בתר הגומר ולא אחר המתחיל. .
(שם י"ג ב׳)
3עמו. הטמא מת, ואפילו מת עצמו, מותר לכנס למחנה לויה עבכל הר הבית חוץ לחומת העזרה. , שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו, עמו במחיצתו, עמו במחנה לויה עגובמדבר נמי היו ג' מחנות, לפנים מן הקלעים מחנה שכינה, והלוים יחנו סביב למשכן העדות (פ' במדבר) זה מחנה לויה, והדגלים ג' פרסאות, זה מחנה ישראל, ומשה לוי היה וקאמר עמו.
וטעם הדרשה עמו במחיצתו – יש לפרש ע"פ המבואר בכ"מ בתלמוד ומדרשים דהלשון עם, עמו, מורה על הדבר וההשתוות משני הצדדים, משא"כ הלשון את, אתו, מורה גם רק על הטפל צד אחד להשני, וכמו בקדושין כ"ב א' דרשו כי טוב לו עמך (פ' ראה) עמך במאכל עמך במשתה וכו', והיינו שישתוה אליך בכל פרטי החיים, ובמ"ר ר"פ וישלח וארבע מאות איש עמו, כעמו, מה הוא גבור ויכול לעמוד כנגד וכו' כך כל או"א וכו', ובמ"ר פ' בלק וילך בלעם עם שרי בלק, שמח כמוהם בפורעניות ישראל וכו', ועיין מש"כ בפ' וירא בפסוק שבו לכם פה עם החמור דזו כונת הדרשה הידועה עם החמור – עם הדומה לחמור דדריש מלשון עם, ואף הכא הכונה מעין זה שהיו עצמות יוסף אצלו לא כדבר טפל אלא כעיקר וכדבר שוה לו ולחפצי גופו והיו עמו במחיצתו, וכהאי גונא דרשו בברכות י"ב ב' הפסוק (שמואל א כ״ח:י״ט) ויאמר שמואל וגו' ומחר אתה ובניך עמי – עמי במחיצתי, יעו"ש.
והנה מבואר מפורש כאן שגופו של יוסף היה מטמא טומאת מת ככל המתים, וכ"מ בסוכה כ"ה ב' על הפסוק ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, אותם אנשים מי היו – נושאי ארונו של יוסף, ומבואר ס"פ ויחי שחנטו את גופו של יוסף והרי ראיה מכרחת מכאן שגם הגופים החנוטים מטמאים, וכמה מאחרונים חקרו בזה ולא באו למסקנא ברורה [עיין במל"מ פ"ג ה"א מאבל] ופליאה גדולה שלא הביאו ראיה מיוסף, וצע"ג. .
(נזיר מ"ה א׳)
4עמו. א"ר קרוספי בשם ר׳ יוחנן, ויקח משה את עצמות יוסף עמו [מאי עמו] עם נפשך את עבד עדנסמך על הדרשה הראשונה שבפסוק זה דמפני שעסק משה בעצמות יוסף זכה שנתעסק בו הקב"ה, וזהו שאמר שהחסד הזה שעשה עם יוסף עשה עם עצמו, כלומר שעל ידו זכה לזכות גדול להקבר ע"י הקב"ה.
והנה אע"פ שמבואר לפנינו בפ' ויגש בפסוק ואנכי אעלך גם עלה דגם עצמות כל השבטים העלו עמהם ישראל ממצרים, וא"כ מאי רבותא מעצמות יוסף, אך מבואר בירושלמי כאן דהמצרים מיחו לקחת את עצמות יוסף [אולי היה טעמם בזה ע"פ המבואר בסוטה י"ג א' שקבעו המצרים את ארונו של יוסף בנהר נילוס כדי שיתברכו מימיו, ובירושלמי ע"ז פ"ג ה"ב איתא, אנשי כות עשו ריגלי' דיוסף משום ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף], והשתדל ביותר רק משה לקחתם, לכן זכה למה שזכה. .
(ירושלמי סוטה פ"א ה"י)
5כי השבע השביע. השביעם שישביעו לבניהם עהפשוט דמדייק כפל לשון השבע השביע, ועיין בתשו' רמ"א סי' מ"ח מחולקים ב"י ורמ"א אם מחויבים הבנים לקיים שבועת אביהם, ומכאן משמע דאין מחויבים, משום דאל"ה לא היה צריך יוסף להשביעם שישביעו לבניהם, ועיין בחו"מ סי' רי"ב ס"ז. –
ודע דממה שהוכרחה המכילתא לדרוש כן, יש להביא ראיה למש"כ בשו"ת הרא"ש והובא ביו"ד סי' רכ"ח סל"ה דאי אפשר להשביע הנולדים לאחר זמן [זולת בגזירת צבור], דאל"ה הלא י"ל פשוט שהשביע הדורות הבאים, משום דא"א לומר שהשביע רק את בני דורו, דהא מבואר במדרשים שהארון היה טמון בנילוס ועמד משה וקרא יוסף עלה, יוסף עלה, ואם לאו נקיים אנחנו משבועתך, ומשה בודאי לא היה בדורו של יוסף, הרי דבודאי היו גם דורות הבאים בכלל השבועה, וא"כ הלא אפשר שהשביע גם אותם, ולמה להמכילתא לומר שהשביעם שישביעו הם לבניהם, אלא ודאי דאי אפשר להשביע הנולדים, ועיין בנוב"י תנינא חלק יו"ד סי' קמ"ו שרצה השואל לדחות דברי הרא"ש והנוב"י טרת לקיימם, וממה שכתבנו ראיה נאמנה לדעתו. .
(מכילתא)