1ובשר וגו'. אמר חזקיה, אין תפלתו של אדם נשמעת אלא א"כ משים לבו כבשר, שנאמר יבא כל בשר להשתחות וגו' פופירש"י כבשר שהוא רך ולא כאבן שהוא קשה, עכ"ל. ולפי מה שנבאר באות הבא יותר נכון לומר ולא כאדמה יעו"ש. והראיה מלשון כל בשר הכונה אותם שהן בשר, ענוים, יבאו להתפלל שתפלתם נשמעת, אבל קשים וגסי הרוח לא יבאו כי לא תקובל תפלתם.
, א"ר זירא, בשר כתיב ביה ונרפא, אדם לא כתיב ביה ונרפא פזר' זירא בא לסיועי לדרשת חזקיה, ומביא ראיה [ע"ד אסמכתא ורמז] מפ' שלפנינו דכתיב ביה ובשר כי יהיה בו בעורו שחין ונרפא ולא כתיב אדם כי יהיה כמו לעיל בפ' ב', וזה סימן לדבר, דמי שהוא רך ועניו כבשר קרוב להתרפאות מיסורין הבאין עליו, אבל מי שהוא קשה כאדמה [ששם אדם שרשו אדמה] אין רפואה למכתו, ולכן לא כתיב כאן אדם.
והנה כל זה הוא ע"ד הדרש ואסמכתא. וע"פ הפשט י"ל דלכן כתיב לעיל בפ' ב' אדם וכאן בשר, ע"פ מ"ש בבכורות מ"ג א' שנגעים הם ממומין המיוחדים באדם ולא בבהמה, וכמש"כ בשמואל ב' ז' והוכחתים בנגעי בני אדם, משא"כ השחין מתדבק גם בשארי בע"ח וכמש"כ בפ' וארא ותהי שחין אבעבועות פורח באדם ובבהמה, ולכן לעיל בפסוק ב' דאיירי בנגעים כתיב אדם וכאן דאיירי בשחין כתב בשר שהוא שם כולל לכל מיני בעלי חיים, ואע"פ דכאן באדם איירי, אך אעפ"כ ביחס שם שחין יונח יותר הלשון בשר כמבואר.
.
(סוטה ה' א')
2בו בעורו. אין לי אלא שחין שיש לו להיכן שיפשה, שחין שאין לו היכן שיפשה מניין פחשחין שיש לו מקום לפשות הוא כגון שלא נתפשט השחין בכל הבשר, וזה שאין לו מקום לפשות הוא כזה שנתפשט בכל הבשר שממילא אין עוד מקום לפשות.
ת"ל כי יהיה בו בעורו אפילו בכולו פטדלשון בו בעורו הוא כפל לשון, דדי היה לכתוב כי יהיה בעורו.
.
(תו"כ)
3בו בעורו. אין לי אלא בזמן שמקצתו שחין ומקצתו בהרת, מקצת שחין וכולו בהרת, מקצת בהרת וכולו שחין, כולו שחין וכולו בהרת מניין, ת"ל בו בעורו – אפילו בכולו צדרשה זו נסמכת על הדין שבדרשה הקודמת, דאפילו אין מקום להשחין לפשות ג"כ טמא, יעו"ש. וכאן מצייר פרטים שונים בזה, דבזמן שמקצת שחין ומקצת בהרת בודאי טמא, שהרי יש לבהרת מקום לפשות, וכן מקצתו שחין וכולו בהרת, דאף שבהרת בכל השחין, מ"מ כיון שרק מקצת העור בשחין יש מקום לפשות ע"י שיולד שחין אחר חוצה לו ויפשה לתוכו, וכפי שיתבאר בדרשה הסמוכה, ולכן באופן כזה ג"כ טמא, וכן מקצת בהרת וכולו שחין אף שכולו שחין מ"מ כיון שהוא מקצת בהרת הרי יש לו מקום היכן שיפשה, ולכן גם באופן זה טמא, אבל כולו שחין וכולו בהרת שבזה אין מקום לפשות הו"א דבאופן כזה טהור משום דבעינן שיהיה מקום לפשות, קמ"ל מרבוי בו בעורו, דאפילו באופן כזה טמא, וטעם הרבוי מן בו בעורו עיין מש"כ באות הקודם.
.
(שם)
4שחין. אין לי אלא שחין שעלה מאליו, מניין לקה בעץ באבן ובנפת ובחמי טבריא ובכל דבר שאינו בא מחמת האש שהוא שחין, ת"ל שחין שחין ריבה צאשורש שם שחין הוא מלשון חמימות, ועל הפסוק בישעיה חמותי ראיתי אור מתרגם שחננית, וע"י הכאה מתחמם הבשר, ומבואר בנגעים ריש פ"ט איזה הוא שחין לקה בעץ או באבן או בגפת [פסולת זיתים] או במי טבריא, כל שאינו מחמת האש, ע"כ. וזהו שמרבה כאן כל הני מרבוי שחין שחין, ר"ל כאן כתיב כי יהיה בו בעורו שחין, ובפסוק הסמוך כתיב והיה במקום השחין, ודי היה לכתוב והיה במקומו, כיון דקאי אשחין, ולכן מרבה כל הני. ומ"ש בכל דבר שאינו בא מחמת האש מפרש בחולין ח' א' שבא לרבות אבר מעיקרו, ר"ל ממקום שעוקרין העופרת, והוא חם.
.
(תו"כ)
5שחין ונרפא. אי שחין יכול מורד ת"ל ונרפא, אי ונרפא יכול עד שתעשה צלקת, ת"ל שחין, הא כיצד, נרפא ולא נרפא צבמורד נקרא אז כשעדיין לא נתרפא ולא נקרם עור ועדיין מוציא ליחה, ונקרא מורד ע"ש שעדיין עומד הנגע בתקפו ובמרדו שאינו מתחיל להתרפא, וצלקת הוא קרום חזק שנתרפא לגמרי, וכדי לכוין מובני שני הלשונות צ"ל דאיירי במצב שנתרפא ולא נתרפא, והוא כפי המבואר בסמוך בפ' כ"ג צרבת השחין עד שתעשה צרבת והיינו שתקרום כקליפת השום, וכה"ג קי"ל בסמוך פ' כ"ד גבי מכות אש, שמכה מורדת אינה מטמאה כלל, ואינו מבורר טעם הדבר. ואפשר לומר משום דעיקר טומאת צרעת היא דוקא כשהמחלה בעור הבשר, דבאופן כזה תוכל להתפשט על כל עור הבשר, וכמש"כ בכל הפרשה – בעור הבשר. אבל אם המכה מוציאה ליחה ניכר שהיא מחלה פנימית במקומה שאינה עלולה להתפשט על כל הגוף.
.
(שם)