1כי תבאו אל הארץ. תניא, יכול משבאו לעבר הירדן, ת"ל אל הארץ, הארץ המיוחדת יכול משבאו לעמון ומואב ת"ל אל הארץ אשר אני נותן לכם, ולא לעמון ומואב בעיין מש"כ בדרשה כזו בפ' מצורע בפסוק כי תבאו אל הארץ ובפרשה קדושים בענין ערלה.
.
(תו"כ)
2ושבתה הארץ. תניא, א"ר יוחנן בשם ר' ינאי, אילן שנטעו בתוך הבית חייב בערלה ופטור מן המעשרות גבמעשרות כתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה (פ' ראה), ודרשינן היוצא השדה ולא היוצא בתוך הבית, ולכן באילן שנטעו בתוך הבית פטור מן המעשרות, אבל בערלה לא כתיב שדה אלא כי תבאו אל הארץ ונטעתם (פ' קדושים), דמשמע בכל מקום שיהיה נטוע ואפי' בתוך הבית, לכן באופן כזה חייב בערלה.
, ובשביעית צריכה [למבעי], מאי טעמא, דכתיב ושבתה הארץ וכתיב (פ' ד'), שדך לא תזרע דעיין באות הקודם, ור"ל אם אילן כזה חייב בשביעית או לא צריך למיבעי, כלומר יש ספק בדבר, מפני כי יש סברא גם לחייבו גם לפטרו, יען כי בשביעית כתיבי שתי הלשונות, כתיב ושבתה הארץ, דלשון זה מורה בכל מקום בארץ ואפי' בתוך הבית, וכנגד זה כתיב שדך לא תזרע, ולשון שדך מורה רק על הזרוע בשדה ולא בבית, ומש"כ למעלה
.
(ירושלמי ערלה פ"א ה"ב)
3שבת לה'. תניא, הנוטע כרם להקדש חייב בשביעית, מאי טעמא, דאמר קרא ושבתה הארץ שבת לה', דבר שהוא לה' – שביעית חלה עליו הדלגופיה לא איצטריך לשון זה שבת לה', דהא כתיב כזה בפסוק ד', ואתא לדרשה זו. והרבותא בזה דחייב בשביעית אע"פ שפטור מן הערלה ומן הרבעי ומן פרט ועוללות, והתם היינו טעמא, דבערלה כתיב לכם דממעט הקדש, וכיון דאין ערלה אין רבעי, כנודע, דהא בהא תליא, כמבואר לפנינו במקומו בפ' קדושים, ובפרט ועוללות כתיב כרמך דממעט הקדש.
.
(ירושלמי פאה פ"ז ה"ז)