ויקראו לפניו אברך. [מאי אברך – אב ורך], מכאן דרכא היינו מלכותא הצ"ל דסמך על הפסוק וישימני לאב לפרעה וכתרגומו דין אבא למלכא. ומה שנראה לו בכלל לדרוש המלה אברך, נראה ע"פ הידוע בתכונת לשון הקודש, דרוב המלות מיוסדות משורש לא יותר מן ג' אותיות, וכל שהוא יותר מג' אין אותה המלה פשוטה ובאה לדרשא לאיזה רמז וכונה, כמו מחספס – נמחה על פס יד (יומא ע"ה ב'), שקערורית – שוקעות במראיהם (תו"כ פ' מצורע) והרבה כהנה, עי' לעיל בפסוק והנהר הג' חדקל, ואף הכא השם אברך מכיון שהוא שם בן ד' אותיות לכן דרשוהו חז"ל. . (ב"ב ד' א')