וינקהו דבש. תניא, מניין לדבש שהוא משקה שנאמר ויניקהו דבש מסלע מחמדכתיב ביה לשון הנקה שהוא כמו שתיה, ונ"מ בזה לענין הכשר זרעים, כי כידוע כל אוכל הראוי למאכל אדם אינו מקבל טומאה עד שיבא באחד משבעה משקין, וזה הוא הנקרא בחז"ל הכשר לטומאה, ומבואר ענין זה במלואו לפנינו ס"פ שמיני בפסוק וכי יתן מים על זרע. ואחד משבעה משקין הוא דבש משום דכתיב ביה כאן כעין לשון שתיה דהיינו הנקה. וע"ע בתוספתא כאן יליף לשמן דנחשב משקה מפסוק משתה שמנים (ישעיהו כ״ה:ו׳) ותמה אני שלא יליף מפסוק זה שבתורה דכתיב ושמן מחלמיש צור, והלשון ויניקהו מוסב גם על שמן וכמו שהיה כתוב ויניקהו דבש מסלע ויניקהו שמן, ואולי ניחא ליה למילף משום דמפורש ביה לשון שתיה ואף שהוא בדברי קבלה.
. (תוספתא שבת פ"ט)
וינקהו דבש וגו'. דרש רבי עוירא, בשעה שהיו נשי ישראל שבמצרים יולדות מטוהיו מחביאות את לידתן מהמצרים ולכן לא היו יכולות להכין הכל מה שדרוש לפקח על התולדה.
היה הקב"ה שולח להם שני עגולים, אחד של שמן ואחד של דבש, שנאמר ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור נדבש להנקה ושמן לסיכה, וכתב מהרש"א, אעפ"י דפשטות הכתוב איירי בשבח א"י, אך מדלא מצינו זה הנס דבש מסלע וכו' בטובת א"י לכן דריש ליה לענין זה שאז היו צריכות לזה שלא ירגישו המצרים וכו', עכ"ד.
. (סוטה י"א ב')