והיה כל הנשוך. והיה הנשוך אין כתיב כאן אלא כל הנשוך, אפילו נשיכת כלב, אפילו נשיכת נחש, אלא לא דמיא, נשיכת כלב וראה, נשיכת נחש – והביט טר"ל ומ"מ לא היו שוין ברפאותם, דלרפואת נשיכת כלב היתה די' בראיה בעלמא, ולרפואת נשיכת נחש היה צריך הבטה, והבטה היא יותר בהשגתה מראיה, עיין מזה לפנינו בפ' תולדות בפסוק ותכהינה עיניו מראות.
. (ירושלמי ר"ה פ"ג ה"ט)
וראה אותו וחי. וכי נחש ממית או נחש מחיה, אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים ואם לאו היו נמוקים יכונת הענין דהכל בכונת הלב תליא מילתא, ובלא כונת הלב לא היתה מועלת הראיה בנחש, וע"ד שאמרו בענין קיום המצות אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא, ולכן מסמיך דרשה זו על הסוגיא דכאן דאיירי בענין כונת המצות כפי שיתבאר למעיין. –
והנה סמיך לדרשה זו מקודם במשנה דריש הפסוק דס"פ בשלח והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק, וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה אלא לומר לך, כל זמן שהיו מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים וכו', כיוצא בדבר אתה אומר עשה לך שרף וכו', היא הדרשה שלפנינו. ויש להעיר בשנוי הלשונות, דבדרשה הקודמת אמר, לומר לך כל זמן וכו', וכאן בדרשה שלפנינו לא אמר כן רק בקצור בזמן וכו'.
וי"ל הכונה משום דענין מלחמה הוא דבר שיקרה גם לדורות ובא להורות ולומר הדרך שיתנהגו בה ישראל כדי שיצליחו, ולכן אמר הלשון לומר לך לדורות שכל זמן שיעשו ישראל כן, כלומר שישעבדו את לבם לאביהם שבשמים, יצליחו, משא"כ ענין הנחש שבפרשה כאן היה ענין זמני לאותה שעה לבד ולא שייך בו הוראה וצווי לדורות, ולכן לא אמר בזה לומר לך שכל זמן וכו', אלא רק ספור הענין לשעתו שבזמן שהיו משעבדים את לבם היו מתרפאים, ודו"ק.
. (ר"ה כ"ט א׳)