1ואם היו תהיה לאיש. במה אנן קיימין, אם בנשואה הרי כבר כתיב (פ׳ י"א) ואם בית אישה נדרה, ואם בפנויה הרי כבר כתיב (פ' ד') ואשה כי תדר נדר לה׳, מה ת"ל אם היו תהיה לאיש ונדריה עליה, זו נערה המאורסה שאביה ובעלה מפירין נדריה נדכונת הדרשה בכלל, שחלוקה פרשה זו לשני ענינים, כי מפסוק ד' עד פסוק י"א מדבר מנדרים שנדרה בבית אביה, ומן פסוק י"א עד סוף הפרשה איירי בנדרים שנדרה בבית אישה, וא"כ ממילא מבואר שכל זמן שהיא בבית אביה בין פנויה בין ארוסה יש לאביה זכות בהפרת נדריה, ורק ההבדל הוא שאם היא פנויה מפיר ומקיים האב לבדו ואם היו תהיה לאיש והיא עדיין בבית אביה והיינו ארוסה, צריך האב לשתף עמו את הארוס, ויהיה לפי"ז שיעור פירוש הכתובים ושמע אישה [הארוס] והחריש לה, אז קמו נדריה, כלומר לא יוכל שוב האב להפר כיון שהוא צריך להפר בשותפות עם הארוס, והארוס כבר הקים ואינו יכול לחזור, ממילא אין יכול גם האב להפר, ואם ביום שמוע אישה [הארוס] יניא אותה, אז והפר [האב] את נדרה כיון שהשתתף עמו הבעל כלומר הארוס. ועיין דרשה הבאה שמתבארת ע"פ דרשה זו.
.
(ירושלמי נדרים פ"י ה"א)
2ואם היו תהיה לאיש וגו'. נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה, דאמר קרא ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה, מכאן לנערה המאורסה שאביה ובעלה מפירין נדריה נהבגמרא שקלו וטרו הרבה מניין לנו דפסוק זה בנערה המאורסה כתיב, ותמה אני שלא השתמשו בדרשת הירושלמי שהבאנו בדרשה הקודמת, וי"ל. וכלל ענין דרשה זו בארנו בדרשה הקודמת, יעו"ש.
.
(נדרים ס"ז א׳)
3ואם היו תהיה לאיש וגו׳. מת הבעל נתרוקנה רשות לאב, דאמר קרא ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה, מקיש קודמי הויה שניה לקודמי הויה ראשונה, מה קודמי הויה ראשונה אב מיפר לחודיה, אף קודמי הויה שניה אב מיפר לחודיה נודריש מלשון היו תהיה שתי הויות, ובמת הבעל יש בה קדמות הויה שניה, האחת מה שהיתה לה קודם אירוסיה לבעל זה שמת ואחת שיש לה עתה קודם שתארס לבעל שני, וכשם שבהויה שקודם אירוסיה הראשונים היה האב מיפר כולו לבדו כך בהויה שניה, כלומר קודם אירוסיה השניים אב מיפר כולו לבדו. וע"ל פ' י"ז דבמת האב לא נתרוקן כל הרשות לארוס.
.
(נדרים ע׳ א׳)
4ונדריה עליה. נדרה והיא ארוסה נזושמע אביה ולא הבעל.
נתגרשה בו ביום נתארסה בו ביום אפילו למאה, אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה, מנלן דארוס אחרון מיפר נדרים שנראו לארוס ראשון, דאמר קרא ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה – נדרים שהיו עליה כבר, ודילמא הני מילי נדרים שלא נראו לארוס ראשון – עליה קרא יתירה הוא נחורומז דכל נדרים שעליה מיפר ואפילו אלה שנראו לארוס ראשון.
.
(שם ע"א א׳)
5ונדריה עליה. לרבות את הנדרים שבאו בידה מבית אביה נטנסמך על המבואר בדרשות הקודמות דפסוק זה איירי בנערה המאורסה, ואשמעינן דהארוס מיפר בקודמין, והיינו גם נדרים שהיו עליה קודם שנתארסה, והרבותא בזה דאע"פ דבסמוך פ' י"א יתבאר שהבעל אין מיפר בקודמין, היינו מה שנדרה קודם שנשאה, קמ"ל כאן שהארוס מיפר, משום דכתיב ונדריה עליה.
וטעם החילוק בזה בין ארוס לבעל הוא משום דבאמת היה צריך גם בארוס להיות הדין כן שלא ליפר בקודמין, אלא רק דכיון דהוא מיפר בשותפות עם האב ובאב לא שייך קודמין, וכיון שהאב מוכרח להשתתפות הארוס והאב יש לו יותר שייכות בבתו מאשר ארוס בארוסתו וכמו דקיי"ל מת הארוס נתרוקן הרשות כולו לאב וכשמת האב לא נתרוקן הרשות כולו לארוס כמש"כ למעלה, ולכן משתתף הארוס להאב גם לנדרי קודמין, משא"כ בבעל שהוא מיפר לבדו.
.
(ירושלמי נדרים פ"י ה"א)
6או מבטא שפתיה. אמר אביי, מבטא – שבועה, דכתיב ונדריה עליה או מבטא שפתיה אשר אסרה על נפשה, ואלו שבועה לא קאמר, במאי אסרה עצמה – בשבועה סר"ל האומר מבטא דבר זה עלי הרי זה כשבועה. והענין הוא, כי לשון בטוי הוא הדבור היוצא מן האדם בשעת רגשות נפשו וחומו, וזו היא כונת הכתוב במשלי (י"ב) יש בוטה כמדקרות חרב, ובנדרים כ"ב א' אמרו כל הבוטה ראוי לדקרו בחרב, ופירש"י כל הנודר כמו מבטא שפתים. והנה דבר זה ידוע שפרשה זו איירי בשני ענינים, בנדרים ובשבועות, וכבר בארנו שענין נדר הוא שאוסר החפץ עליו וענין השבועה שאוסר את נפשו מאותו החפץ, וא"כ כיון דכאן כתיבי שתי חלוקות ונדריה עליה או מבטא שפתיה אשר אסרה על נפשה, בודאי גם כאן איירי בנדרים ושבועות, ובפרט כי כן מורה הלשון אשר אסרה על נפשה שזה ענין שבועה כמש"כ. ומדכייל הכתוב ענין שבועה בלשון בטוי שפתים ש"מ שבטוי הוא שבועה, ובזה הדרשה מבוארת.
.
(שבועות כ׳ א׳)