על כל דבר פשע. כל רבויא הוא, מלמד שהכפל נוהג בכל דבר, בין בדבר שיש בו רוח חיים בין בדבר שאין בו רוח חיים קזויש בגמרא עוד אופני למודים דבר זה בכלל ופרט וכלל ורבוי ומעוט ורבוי, ועיין בתוי"ט כאן ובדרשה בסמוך. .
(ב"ק ס"ג א׳)
(ב"ק ס"ג א׳)
קריאה במקור
תורה תמימה על התורה · שמות · פרק 22 · פסקה 8
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
על כל דבר פשע. אין לי אלא אם שלח ידו הוא, אמר לעבדו ולשלוחו מניין, ת"ל על כל דבר פשע קחמפרש דבר מלשון דבור, כמו דבר שפתים, כלומר שאם דבר למי לשלוח יד. ואע"פ דבכל התורה קי"ל אין שליח לדבר עבירה הכא חייב מרבוי דדבר, ועיין בקדושין מ"ב א'. וגם בלא זה לולא רבוי דדבר הו"א דנתמעט שליח מדלא כתיב אם לא שלח יד אלא אם לא שלח ידו, ובעלמא אנו ממעטין את השליח מלשונות כאלה, כמו במנחות צ"ג ב' וסמך ידו ולא יד שלוחו, ועיין בתוס' יבמות ק"א ב'. .
(ב"מ מ"ב א׳)
(ב"מ מ"ב א׳)
על שור וגו'. אחד שור ואחד כל בהמה וחיה ועוף לתשלומי כפל, דכתיב על כל דבר פשע – כל דבר פשיעה, א"כ למה נאמר שור או חמור, שדבר הכתוב בהוה קטר"ל ברגיל אצל האדם, ושור רגיל לעבודת האדמה וחמור להובלת משא. .
(ב"ק נ"ד ב׳)
(ב"ק נ"ד ב׳)
על שור וגו׳. והא כיון דכפל נוהג בכל דבר כל הני פרטי למה לי, חד למעוטי קרקע וחד למעוטי עבדים וחד למעוטי שטרות קיעיין מש"כ לעיל ריש פסוק ו' בענין מעוטי דברים אלה. , שלמה – למעוטי דבר שאינו מסוים שאין הכפל נוהג בו קיאפירש"י דבר שאינו מסיים שאין לבעלים סימן בו, ובתוס' פרשו בשם הריב"א עפ"י מ"ש בשבועות מ"ב ב' אין נשבעין אלא על דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין, לאפוקי אם אמר לו בית מלא פירות או כיס מלא מעות מסרתי לך, יעו"ש. ובמכילתא פ' ו' משמע כדברי הריב"א שכן דרשו שם כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים מכאן אמרו דבר שאינו במדה במשקל ובמנין אינו טענה, ותחת שבמכילתא למדו זה מכסף או כלים למדו בגמרא מן שלמה, משום דכסף או כלים אצטריכו לדרשות אחרות, כמבואר במקומו. .
(שם ס"ג א׳)
(שם ס"ג א׳)
על כל אבדה אשר יאמר. א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן, הטוען טענת גנב באבדה משלם תשלומי כפל, מאי טעמא, דכתיב על כל אבדה אשר יאמר קיבר"ל אם טוען שהאבדה שמצא נגנבה ממנו ואח"כ באו עדים שבידו היא והוא שומר עליה. ובב"ק נ"ז ב' מוקמינן דשומר אבידה שומר שכר הוא, ולכן שייך זה רק כשטוען טענת לסטים מזוין, והיינו שלקחו אותה ממנו בחזקה, אבל כשטוען סתם טענת גניבה פטור מן הכפל. וטעם הדבר, משום דכללא דכפל הוא, היכא דבטענתו פוטר עצמו מקרן, ולכן בלסטים מזוין דבטענתו פוטר עצמו מקרן חייב בכפל, משא"כ בטענת סתם גניבה אינו פוטר עצמו מקרן לכן פטור מכפל. ומהאי טעמא קי"ל שהשואל פטור מכפל לא כמו שאר שומרים, והיינו משום דכיון דהשואל חייב באונסין כדכתיב ביה (פ' י"ג) ונשבר או מת, וממילא חייב אפי' בטענת לסטים מזוין, וא"כ הרי הוא בטענתו מחייב עצמו בקרן ולכן פטור מכפל. .
(שם ק"ו ב׳)
(שם ק"ו ב׳)
כי הוא זה. מכאן דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי קיגדכי הוא זה מורה על הודאה במקצת כמו שנבאר בדרשה הבאה, והרי סמכינן על הודאתו לחייבו שבועה וממון, ודבר זה הוא כלל בכל התורה לבד איזה פרטים יוצאים מן הכלל, כמו במקום שחב לאחרים לא מהני הודאתו, ומבואר זה הענין בכתובות י"ט ב', וכן לענין שיפסול את עצמו ג"כ לא אמרינן זה הכלל, כגון העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו מחמת ממון אין נאמנים לפסול השטר, משום דאין אדם משים עצמו רשע, והיינו שאין נאמן לפסול עצמו מחזקתו, ועיין בכתובות שם, ואמנם זה פשוט דבמקרה אם הודה אדם עצמו על איסור שעשה במזיד נאמן, משום דזה הוא מענין תשובה וחרטה, ומבואר זה בכריתות י"ב א' ועיין תוס' יבמות כ"ה ב'. .
(קדושין ס"ה ב׳ ברש"י)
(קדושין ס"ה ב׳ ברש"י)
כי הוא זה. א"ר חייא בר יוסף, עירוב פרשיות כתוב כאן, וכי כתיב כי הוא זה אמלוה הוא דכתיב קידבאור הענין דלשון זה מורה על הודאה במקצת, דכך משמע, זה – ולא יותר, וממילא גם על כפירה במקצת, ופסוק זה איירי בטוען טענת גנב, וס"ל דלא בעינן שיהיה מודה במקצת רק במלוה ואז חייב שבועה על השאר אבל בכופר הכל פטור גם משבועה, והסברא בזה משום דקיי"ל חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו שעשה לו טובה, ואי לאו קושטא גביה לא היה כופר הכל, אבל אי מודה במקצת שוב אפשר שיעיז על השאר, אבל בפקדון שאין בזה גמ"ח וטובה להנפקד אפשר שיעיז גם לכפור הכל, ולכן בפקדון חייב שבועה אפילו אם כופר הכל, ואע"פ דפסוק זה כי הוא זה כתיב בענין פקדון, ס"ל דבאמת פסוק זה אינו שייך לכאן רק לפרשת מלוה לפסוק אם כסף תלוה, דשם בעינן שיהיה מודה במקצת לענין שיהא חייב שבועה ואשתרבובי לכאן.
זו היא בכלל שיטת רש"י, דר' חייא בר יוסף ס"ל דכי הוא זה קאי אך ורק אמלוה ועקרינן ליה כוליה מפרשת פקדון. אבל התוס' הקשו עליו מכמה משניות דמבואר בהם דאפי' בפקדון אינו חייב שבועה עד שיהא מודה במקצת, ואי אפשר דרב חייא בר יוסף פליג אכולן. והביאו פי' ר"ת והקשו גם עליו, והביאו פי' שלישי בשם ריב"א, דהכי קאמר כי כתיב כי הוא זה אמלוה הוא דכתיב, ולכן גם בפקדון לא מוקמינן ליה אלא בטענה השייכא גם במלוה, ור"ל בטענה דלא שייכא אלא בפקדון והיא טענת נאנסו התם הוא דלא בעינן הודאה במקצת אלא אפי' אם טוען נאנסו הכל ג"כ חייב שבועה, דבענין זה אמרי' עירוב פרשיות ועקרינן לכי הוא זה מפקדון, אבל בטענה השייכא גם במלוה כגון כפירה והודאה או שאומר לא נעשיתי לך שומר בזה שוין מלוה ופקדון דבלא הודאה במקצת פטור משבועה, ובכהאי גונא היינו מלוה היינו פקדון, עכ"ד. ובאמת לשון עירוב פרשיות מורה כבאורו של הריב"א, משום דלפירש"י הול"ל עיקור פרשה.
וכפי הנראה תפס גם הרמב"ם בשיטתו של הריב"א, שכן כתב בפ"ב ה"ח משכירות ואין אחד מן השומרים צריך להודאה במקצת, ושם בהלכה י"א כתב, טען שהפקיד אצלו ואמר לא אמרתי אלא הנת לפניך ולא נעשיתי לך שומר, ישבע היסת שלא קבלו אלא בדרך הזה ופטור משבועת התורה, עכ"ל. והמפרשים הקשו הרבה בסתירת שתי ההלכות אלה, דהא כיון שפסק בהלכה ח' דבשומרים אין צריך להודאה במקצת א"כ אמאי פטור בכופר הכל ואומר לא נעשיתי לך שומר, ויעו"ש מש"כ בזה.
אבל לשיטת הריב"א תתבארנה אלה ההלכות בטוב טעם, דבסתם טענת שומרים שאינם שייכים במלוה, כגון נאנסו, אז לא בעינן הודאה במקצת, דכי הוא זה אמלוה הוא דכתיב, וזה הוא באור הלכה ח', אבל בטענת כפירה דזה שייך גם במלוה אז בעינן שיהיה מודה במקצת, וכיון דכופר הכל פטור משבועה דאורייתא, וזה הוא באור הלכה י"א, ודו"ק. –
ועיין בתשובת הרשב"א ח"ג סי' ע"ה דדין מודה במקצת הוא רק אם הודה מעצמו, אבל אם נתחייב מקצת ע"פ ב"ד מכח טענתו אין זה מודה במקצת, וזה נלמד מלשון אשר יאמר כי הוא זה, דמשמע שהוא בעצמו יודה על המקצת, ועיין בחו"מ סי' פ"ז ובמל"מ פ"א מטוען. –
ודע דבב"מ דף ד' א' איתא שאם מודה במקצת ואמר לו הילך אין לו דין מודה במקצת, והסברא בזה דכיון דאמר לו הילך הוי כמאן דנקיט ליה מלוה בידיה, ועל יתר הטענה אינו מודה כלום, הלכך ליכא הודאה במקצת הטענה, ואפשר להסמיך דין זה אלשון אשר יאמר – ולא אשר יתן. .
(ב"ק ק"ז א׳)
זו היא בכלל שיטת רש"י, דר' חייא בר יוסף ס"ל דכי הוא זה קאי אך ורק אמלוה ועקרינן ליה כוליה מפרשת פקדון. אבל התוס' הקשו עליו מכמה משניות דמבואר בהם דאפי' בפקדון אינו חייב שבועה עד שיהא מודה במקצת, ואי אפשר דרב חייא בר יוסף פליג אכולן. והביאו פי' ר"ת והקשו גם עליו, והביאו פי' שלישי בשם ריב"א, דהכי קאמר כי כתיב כי הוא זה אמלוה הוא דכתיב, ולכן גם בפקדון לא מוקמינן ליה אלא בטענה השייכא גם במלוה, ור"ל בטענה דלא שייכא אלא בפקדון והיא טענת נאנסו התם הוא דלא בעינן הודאה במקצת אלא אפי' אם טוען נאנסו הכל ג"כ חייב שבועה, דבענין זה אמרי' עירוב פרשיות ועקרינן לכי הוא זה מפקדון, אבל בטענה השייכא גם במלוה כגון כפירה והודאה או שאומר לא נעשיתי לך שומר בזה שוין מלוה ופקדון דבלא הודאה במקצת פטור משבועה, ובכהאי גונא היינו מלוה היינו פקדון, עכ"ד. ובאמת לשון עירוב פרשיות מורה כבאורו של הריב"א, משום דלפירש"י הול"ל עיקור פרשה.
וכפי הנראה תפס גם הרמב"ם בשיטתו של הריב"א, שכן כתב בפ"ב ה"ח משכירות ואין אחד מן השומרים צריך להודאה במקצת, ושם בהלכה י"א כתב, טען שהפקיד אצלו ואמר לא אמרתי אלא הנת לפניך ולא נעשיתי לך שומר, ישבע היסת שלא קבלו אלא בדרך הזה ופטור משבועת התורה, עכ"ל. והמפרשים הקשו הרבה בסתירת שתי ההלכות אלה, דהא כיון שפסק בהלכה ח' דבשומרים אין צריך להודאה במקצת א"כ אמאי פטור בכופר הכל ואומר לא נעשיתי לך שומר, ויעו"ש מש"כ בזה.
אבל לשיטת הריב"א תתבארנה אלה ההלכות בטוב טעם, דבסתם טענת שומרים שאינם שייכים במלוה, כגון נאנסו, אז לא בעינן הודאה במקצת, דכי הוא זה אמלוה הוא דכתיב, וזה הוא באור הלכה ח', אבל בטענת כפירה דזה שייך גם במלוה אז בעינן שיהיה מודה במקצת, וכיון דכופר הכל פטור משבועה דאורייתא, וזה הוא באור הלכה י"א, ודו"ק. –
ועיין בתשובת הרשב"א ח"ג סי' ע"ה דדין מודה במקצת הוא רק אם הודה מעצמו, אבל אם נתחייב מקצת ע"פ ב"ד מכח טענתו אין זה מודה במקצת, וזה נלמד מלשון אשר יאמר כי הוא זה, דמשמע שהוא בעצמו יודה על המקצת, ועיין בחו"מ סי' פ"ז ובמל"מ פ"א מטוען. –
ודע דבב"מ דף ד' א' איתא שאם מודה במקצת ואמר לו הילך אין לו דין מודה במקצת, והסברא בזה דכיון דאמר לו הילך הוי כמאן דנקיט ליה מלוה בידיה, ועל יתר הטענה אינו מודה כלום, הלכך ליכא הודאה במקצת הטענה, ואפשר להסמיך דין זה אלשון אשר יאמר – ולא אשר יתן. .
(ב"ק ק"ז א׳)
כי הוא זה. [מלמד דבעינן הודאה ממין הטענה] קטושאם טענו סאה של חטין והודה לי בסאה של שעורים פטור, ובב"ק ל"ה ב' מסיק הגמ' דאפילו מדמי שעורין פטור, והטעם כתבו התוס' דכיון דאינו תובעו שעורין הוי כאילו מחל לו שעורים, ואמנם קיי"ל דמכ"מ נשבע היסת. .
(ב"מ ה׳ א׳)
(ב"מ ה׳ א׳)
עד האלהים. מכאן דכל מקום שנאמר אלהים זו מדת הדין קטזלהיפך ממדת שם הוי"ה שהוא מורה על מדת הרחמים כמש"כ (פ' תשא) ה' ה' אל רחום וחנון. וטעם הראיה מכאן נראה משום דכיון דאלהים שבכאן פירושו דיינים, כמבואר בפסוק הקודם, וחובת הדיינים כשמעיינים בדין לחתוך את הדין מבלי לפנות אל צדדי הרחמים, וכמו שנאמר ודל לא תהדר בריבו, וכן קי"ל (כתובות פ"ד א') אין מרחמים בדין, וכן אמרו בחובת הדין יקוב הדין את ההר (סנהדרין י' ב') ולכן כתיב ביחס המשפט להקב"ה בשם אלהים, כי המשפט לאלהים הוא (פ' דברים). ונ"מ בזה י"ל כי כשמתפללים להקב"ה טוב לקרוא בשם הוי"ה שהוא מדת הרחמים, ואין להאריך בזה, וע"ע מש"כ בענין זה ר"פ בראשית, ומה שאינו מביא הספרי כאן הפסוק הקודם ונקרב בעל הבית אל האלהים י"ל משום דדרשינן שם ונקרב לשבועה ולא לדין, יעו"ש.
ובספרי מסיים עוד, ונאמר אלהים לא תקלל, ונראה בטעם הראיה ע"פ מה שנבאר שם דקאי על דיינים, ואע"פ שגם לסתם אדם אסור לקלל, בכ"ז אצטריך ביותר להזהיר על הדיין משום דלפעמים כשחותך הדיין דין אחד קשה לאחד הבעלי דינים ונפשו ירעה לו עליו יש לחוש שיבטא דברים קשים וקללות נגדו לכן הזהיר הכתוב עליו ביחוד, וא"כ לפי"ז ממילא מבואר משם דשם אלהים מורה על מדת הדין, מדחיישינן שמא תפגע באחד מדת הדין שלו, ודו"ק. – .
(ספרי ר"פ ואתחנן)
ובספרי מסיים עוד, ונאמר אלהים לא תקלל, ונראה בטעם הראיה ע"פ מה שנבאר שם דקאי על דיינים, ואע"פ שגם לסתם אדם אסור לקלל, בכ"ז אצטריך ביותר להזהיר על הדיין משום דלפעמים כשחותך הדיין דין אחד קשה לאחד הבעלי דינים ונפשו ירעה לו עליו יש לחוש שיבטא דברים קשים וקללות נגדו לכן הזהיר הכתוב עליו ביחוד, וא"כ לפי"ז ממילא מבואר משם דשם אלהים מורה על מדת הדין, מדחיישינן שמא תפגע באחד מדת הדין שלו, ודו"ק. – .
(ספרי ר"פ ואתחנן)
עד האלהים וגו׳. תניא, מניין לדיין שלא יעמיד אצלו סניגורין, ת"ל עד האלהים יבא דבר שניהם קיזנראה דר"ל שלא יהיו הבעלי דינים מציעין טענותיהן לפני הדיין ע"י מתורגמנים ומליצים וטוענים, אלא מפיהם בעצמם יגיעו דבריהם להדיין, ומדייק כן מלשון עד האלהים יבא דבר שניהם, ועד האלהים ענינו דיינים, כמש"כ בפסוק הקודם, והיינו שדברי שניהם יגיעו להדיינים, אבל כשמציעים ע"י מליצים וטוענים הרי מגיעים דבריהם להמליצים ולא להדיינים, ובכלל זה שלא יעמידו הבעלי דינים מליצים לפניהם לחפש להם זכותים כמו שנוהגים בערכאות, ובטעם הדבר נראה משום דע"פ רוב אלה המליצים שפרנסתם בזה הם משתכרים לאחד הבעלי דינין לטעון עבורו, והם אנשים בעלי מזמות ומתחכמים בטענותיהם להטעות את הדיינים לזכות את משלחיהם, ולכן ראתה התורה לנכון למנוע כל ענין זה, אלא הבע"ד יהיו טוענים בעצמם לפני הדיינים, ולא המליצים שיוכל היות שידברו דברים כאלה שהבע"ד בעצמם לא היו דוברים כן, ואין כאן דבר שניהם.
ועיין בשבועות ל' ב' ת"ר, מניין לדיין שלא יעשה סניגורין לדבריו ת"ל מדבר שקר תרחק, ופירש"י לא יעשה סניגורין לדבריו אם דן דין ולבו נוקפו לומר שהוא טועה לא יחזיק דבריו להביא ראיות להעמידם, שהוא בוש לחזור, אלא לכל צדדים יחזור להוציא דין לאמתו, עכ"ל. והרמב"ם פ' כ"א ה' י' פירש שלא יעשה סניגורין לדבריו של בעל דין, והיינו שיתמכהו בדבריו אלא ישמע וישתוק, ובחו"מ סי' י"ז ס"ח הובא פסק ההלכה לפי שני הפירושים. ובנוסחאות אחרות בגמרא במקום שלא יעשה סניגורין – שלא יעמיד סניגורין. והנה דרשה זו שלפנינו קבועה במכילתא בפסוק מדבר שקר תרחק שלא יעמיד אצלו סניגורין שנאמר עד האלהים יבא דבר שניהם.
ולכן לדעתי נראה כמו ברור דדרשת הגמרא היא היא דרשת המכילתא ובשנוי לשון קצת, וכפי הבאור שבארנו שלא יעמדו אצל הדיינים טוענים ומליצים וסניגורין שיגיעו דברי הבעלי דינים להדיינים אלא הבעלי דינים בעצמם יגיעו דבריהם, כמבואר. ומדויק לפי"ז לשון הגמרא סניגורין, דלפי פירוש המפרשים יותר היה נאות שלא יעשה סניגוריא לדבריו, ודו"ק.
והנה במכות ו' ב' במשנה איתא ע"פ שני עדים יקום דבר, על פי – שלא תהא סנהדרין שומעת מפי המתורגמן, ודריש ע"פ כמו מפיהם ולא מפי כתבם, ובגמרא שם איתא, הנהו לעוזי דאתו לקמיה דרבא אוקי רבא מתורגמן בינייהו, ופריך בגמרא והיכי עביד הכי והתנן שלא תהא סנהדרין שומעת מפי המתורגמן, ומשני, רבא מידע הוי ידע מה דהוו אמרי ואהדורי הוא דלא ידע. והנה כמבואר במשנה איירי איסור זה רק בעדים, וכן צ"ל דעובדא זו דרבא היתה בעדים ולא בבעלי דינים, אבל הרמב"ם בפ' כ"א ה"ח מסנהדרין כתב דין זה גם בדיינים, וכנראה מפרש דעובדא דרבא היתה בבעלי דינים, ואמת שצ"ע מנ"ל לפרש כן הא יסוד הדין שם למדו מלשון ע"פ דכתיב מפורש בעדים. ובשו"ת רדב"ז ח"א סי' של"א נשאל על מה סמכו הדיינים בזה"ז שאינם מכירין בלשון הלועז שמעמידין מתורגמן והשיב דיפה סמכו, דלפי דעת רוב מפרשים הך עובדא דלעוזי בעדים הוי דבעינן בהו מפיהם ולא עד מפי עד, אבל בבעלי דינין דליכא האי טעמא דנין שפיר ע"י מתורגמן, ואפילו לדעת הרמב"ם דעובדא זו בבעלי דינים אין איסור זה אלא מדרבנן, עכ"ל.
והנך רואה שממה שכתבנו יש יסוד נכון ונאמן לאיסור זה מן התורה, דכמו בעדים דרשינן מפיהם ולא מפי המתורגמן כך בדיינים דרשינן עד האלהים יבא דבר שניהם, דבר שניהם ולא מתורגמניהם, וע' בחו"מ סי' י"ז וסי' קכ"ג וקכ"ד ובאחרונים שלא העירו כלל מזה, והוא דבר חדש מאד וצ"ע ותלמוד רב ואין להאריך עוד בזה. [מכילתא פרשה זו, כ"ג ז׳].
ועיין בשבועות ל' ב' ת"ר, מניין לדיין שלא יעשה סניגורין לדבריו ת"ל מדבר שקר תרחק, ופירש"י לא יעשה סניגורין לדבריו אם דן דין ולבו נוקפו לומר שהוא טועה לא יחזיק דבריו להביא ראיות להעמידם, שהוא בוש לחזור, אלא לכל צדדים יחזור להוציא דין לאמתו, עכ"ל. והרמב"ם פ' כ"א ה' י' פירש שלא יעשה סניגורין לדבריו של בעל דין, והיינו שיתמכהו בדבריו אלא ישמע וישתוק, ובחו"מ סי' י"ז ס"ח הובא פסק ההלכה לפי שני הפירושים. ובנוסחאות אחרות בגמרא במקום שלא יעשה סניגורין – שלא יעמיד סניגורין. והנה דרשה זו שלפנינו קבועה במכילתא בפסוק מדבר שקר תרחק שלא יעמיד אצלו סניגורין שנאמר עד האלהים יבא דבר שניהם.
ולכן לדעתי נראה כמו ברור דדרשת הגמרא היא היא דרשת המכילתא ובשנוי לשון קצת, וכפי הבאור שבארנו שלא יעמדו אצל הדיינים טוענים ומליצים וסניגורין שיגיעו דברי הבעלי דינים להדיינים אלא הבעלי דינים בעצמם יגיעו דבריהם, כמבואר. ומדויק לפי"ז לשון הגמרא סניגורין, דלפי פירוש המפרשים יותר היה נאות שלא יעשה סניגוריא לדבריו, ודו"ק.
והנה במכות ו' ב' במשנה איתא ע"פ שני עדים יקום דבר, על פי – שלא תהא סנהדרין שומעת מפי המתורגמן, ודריש ע"פ כמו מפיהם ולא מפי כתבם, ובגמרא שם איתא, הנהו לעוזי דאתו לקמיה דרבא אוקי רבא מתורגמן בינייהו, ופריך בגמרא והיכי עביד הכי והתנן שלא תהא סנהדרין שומעת מפי המתורגמן, ומשני, רבא מידע הוי ידע מה דהוו אמרי ואהדורי הוא דלא ידע. והנה כמבואר במשנה איירי איסור זה רק בעדים, וכן צ"ל דעובדא זו דרבא היתה בעדים ולא בבעלי דינים, אבל הרמב"ם בפ' כ"א ה"ח מסנהדרין כתב דין זה גם בדיינים, וכנראה מפרש דעובדא דרבא היתה בבעלי דינים, ואמת שצ"ע מנ"ל לפרש כן הא יסוד הדין שם למדו מלשון ע"פ דכתיב מפורש בעדים. ובשו"ת רדב"ז ח"א סי' של"א נשאל על מה סמכו הדיינים בזה"ז שאינם מכירין בלשון הלועז שמעמידין מתורגמן והשיב דיפה סמכו, דלפי דעת רוב מפרשים הך עובדא דלעוזי בעדים הוי דבעינן בהו מפיהם ולא עד מפי עד, אבל בבעלי דינין דליכא האי טעמא דנין שפיר ע"י מתורגמן, ואפילו לדעת הרמב"ם דעובדא זו בבעלי דינים אין איסור זה אלא מדרבנן, עכ"ל.
והנך רואה שממה שכתבנו יש יסוד נכון ונאמן לאיסור זה מן התורה, דכמו בעדים דרשינן מפיהם ולא מפי המתורגמן כך בדיינים דרשינן עד האלהים יבא דבר שניהם, דבר שניהם ולא מתורגמניהם, וע' בחו"מ סי' י"ז וסי' קכ"ג וקכ"ד ובאחרונים שלא העירו כלל מזה, והוא דבר חדש מאד וצ"ע ותלמוד רב ואין להאריך עוד בזה. [מכילתא פרשה זו, כ"ג ז׳].
יבא דבר שניהם. תניא, כי יתן איש אל רעהו להוציא את הקטן שאין נתינתו כלום, ואין לי אלא כשנתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן, נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול מניין, ת"ל עד האלהים יבא דבר שניהם, עד שתהא נתינה ותביעה שוין כאחד קיחכבר באה לפנינו דרשה כזו מירושלמי לעיל בפסוק ו' בדרשה אל רעהו, יעו"ש. .
(ב"ק ק"ו ב׳)
(ב"ק ק"ו ב׳)
אשר ירשיעון אלהים. אשר ירשיעון אלהים – פרט למרשיע את עצמו [מכאן למודה בקנס שהוא פטור] קיטר"ל אם מודה בקנס ולא באו עדים פטור מכפל, וכן אם באו עדים אח"כ ג"כ פטור, וזה נפקא לן מפ' אם המצא תמצא לעיל בפ' ג', ועיין מש"כ שם. .
(ב"ק ס"ד ב׳)
(ב"ק ס"ד ב׳)
ישלם שנים לרעהו. לרעהו ולא להקדש, לרעהו ולא לעובד כוכבים קכשאם גנב מהקדש או מעובד כוכבים אינו משלם כפל, וכבר באה דרשה כזו לענין הקדש לעיל בפ' ו' בפסוק וגונב מבית האיש ושם נתבאר, יעו"ש. .
(מכילתא)
(מכילתא)
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Torah Temimah, Vilna, 1904
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001750892
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
במהדורה זו חסרים 6 מיקומי טקסט הזמינים במאגר. לא הושלמו קטעים ממהדורות אחרות.
SHA-256: ef2a187d3f6f8fbdd296dd78780af6dcee0a1337cd7fd6f3d39c05feebe95aad