1זאת תורת וגו'. תניא, רבי אומר, עם הארץ אסור לאכול בשר, שנאמר זאת תורת הבהמה והעוף, כל העוסק בתורה מותר לאכול בשר בהמה ועוף, וכל שאינו עוסק בתורה אסור לאכול בשר בהמה ועוף רואפשר הכונה דעם הארץ שאינו יודע תורת הכשר הבשר ולהבדיל בין בשר כשרה לטרפה בכמה פרטי הכשר הבשר ובקל אפשר לו להכשל באיסור טרפה, ומסמיך זה על דרך רמז וסימן על הלשון זאת תורת. ולפי"ז יתכן מה שהביא ראיה מתחלת הפסוק ותפס ענין האיסור וההיתר רק בבשר בהמה ועוף ולא סיים גם מסיפא דקרא לענין דגים, משום דדגים לית בהו דינים יתירים ואין לו במה שיכשל, ורק בשר בהמה ועיף פרטי דיניהם והכשרם רבים.
.
(פסחים מ"ט ב')
2תורת הבהמה והעוף. וכי באיזה תורה שוה בהמה לעוף ועוף לבהמה רזבפשיטות י"ל דמדייק עפ"י מש"כ בפ' ויקרא וצו דהלשון זאת תורת מורה על פרט אחד השוה בהפרטים שחשב, יעוי"ש. אמנם י"ל גם דקשה ליה מה ששינה הכתוב כאן מסדר כל הפרשה הזאת, שמקודם באו בה דיני חיות ובהמות ואח"כ דיני דגים ואח"כ דיני עופות, וא"כ כאן בחזרת הדינים הול"ל זאת תורת הבהמה וכל נפש הרומשת במים והעוף, כסדר הפרשה לעיל, ומדשינה הסדר וסמיך עוף לבהמה ש"מ דיש איזו השתוות ביניהם. ונראה דלזאת הכונה כונה הגמ' בדרשת בר קפרא בדרשה הבאה הטיל הכתוב לעוף בין בהמה לדגים, דמשמעות לשון זה שהפריד הכתוב בין הראויים להיות סמוכים – בהמה ודגים, וזה כמש"כ.
, אלא לומר לך, מה בהמה בשחיטה אף עוף בשחיטה, אי מה בהמה ברוב שנים אף עוף ברוב שנים ת"ל זאת, ור' אליעזר אומר, מה עוף הכשרו מן הצואר אף בהמה הכשרה מן הצואר רחעוף בודאי הכשרו מן הצואר, דכן דין מליקה, ומלק את ראשו ממול ערפו. וקרוב לומר, דלכן ראה ר' אליעזר להוסיף דרשתו מה עוף וכו', יען דלת"ק קשה דפתח להקשות באיזו תורה שוה בהמה לעוף ועוף לבהמה וסיים רק בשווי עוף לבהמה, ולא גם בשווי בהמה לעוף, וזה מוסיף ר"א להשות גם בהמה לעוף, ודו"ק. ומה ששייך עוד לדרשה זו עיין מש"כ בפ' ויקרא בפסוק ומלק את ראשו ממול ערפו.
.
(חולין כ"ז ב')
3הבהמה והעוף וגו'. תנא בר קפרא, זאת תורת הבהמה והעוף, הטיל הכתוב לעוף בין בהמה לדגים רטעיין מש"כ לעיל אות ר"ז בבאור לשון זה.
, לחייבי בשני סימנים אי אפשר שכבר הוקש לדגים ריר"ל דכתיב זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרומשת במים, הרי דכתיב עוף אצל דגים.
, לפטרו בלא כלום אי אפשר שכבר הוקש לבהמה, אלא הא כיצד, הכשרו בסימן אחד ריאדלפי"ז הוקש גם לבהמה גם לדגים, ולא ניחא ליה למעט חיוב ב' סימנים בעוף מלשון זאת כמובא בדרשה הקודמת, משום דס"ל דלשון זאת בא לגוף הלשון.
.
(שם שם)
4ולכל נפש וגו'. חגבים אין טעונין שחיטה, שהרי אחר דגים הזכירן הכתוב, וכל נפש החיה הרומשת במים – אלו דגים, ולכל נפש השורצת על הארץ – אלו חגבים ריבענין דרשה זו הובאה ברש"י חולין ס"ו א', והרמב"ם ריש הלכות שחיטה סמך ענין זה דחגבים אין טעונין שחיטה על הפסוק בישעיה כאסף החסיל [היינו חגב], ומשמע באסיפה בעלמא סגי, וכעין מ"ד בחולין כ"ז ב' דדגים אין טעונין שחיטה מדכתיב אם את כל דגי הים יאסף להם (פ' בהעלותך) דמשמע באסיפה בעלמא סגי, יעוי"ש. ומה שלא ניחא לבה"ג ורש"י הסמך שכתב הרמב"ם, י"ל פשוט דבגמ' פריך שם על הראיה מאסיפה דכתיב גבי דגים הא בעופות כתיב ג"כ אסיפה ויאספו את השליו, ומשני דלא דמי, דבדגים כתיב אסיפה במקום שחיטה דאחרינא, דכן כתיב שם הצאן ובקר ישחט להם אם את כל דגי הים יאסף להם, ומדשני קרא לכתוב בצאן ובקר לשון שחיטה ובדגים אסיפה, ש"מ שא"צ שחיטה בדגים, אבל בשליו כתיב אסיפה שלא במקום שחיטה דאחרינא, ולכן אין לשון זה ראיה על העדר חיוב שחיטה, יעוי"ש. ולפי"ז כיון דאסיפה דכתיב בחגבים לא כתיב גבי שחיטה דאחרינא שוב אין ראיה מלשון זה, ולכן נטו רש"י ובה"ג מסמך זה.
וע' בשבת צ' ב' מבואר דאע"פ דמדינא הותרו חגבים להאכל חיים, הוא רק לענין זה שהאוכלן אינו עובר משום אבר מן החי, אבל מ"מ יש בזה איסור בל תשקצו משום דמאיסי הן, ועיין מש"כ לעיל בפסוק מ"ג.
[הלכות גדולות פ' יו"ט].