1ובשר. ובשר – לרבות חליפי תמורה וולדי תמורה שנאכלין ליום ולילה מבר"ל ונפסלין לאחר יום ולילה וחליפי תודה נקראין המפריש תודתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ונמצאת הראשונה הוי השניה חליפי תודה וקריבה, ותמורת תודה היא שאמר הרי זו תמורת זו דשניהם קריבין וכן וולדות תודה, וכולהו ילפינן בבכורות י"ד ב' ולפנינו בפ' ראה בפסוק רק קדשיך וגו'. וטעם הדיוק מלשון ובשר הוא משום דדי היה לומר ותודתו ביומו תאכל, והו"ל קרא יתירא, כן פירש"י, ויש להוסיף באור, משום דבכ"מ דכתיב בשר בא להוציא דוקא בשר ולא עורות וגידין ועצמות, כמו שבאו ויבאו לפנינו הרבה דרשות כאלה בהמשך הפרשיות, ובמקום דלא כתיב למעט מעוטין כאלה לא כתיב כלל ובשר, כמו לעיל בפרשה הכהן המחטא אותה יאכלנה, לא כתיב יאכל בשר, ועוד כאלה, וגם כאן הול"ל ותודתו ביומו יאכל, והנה לעיל בפ' י"ב מבואר לפנינו דחליפין וולדות ותמורת תודה אף שקריבין תודה, מ"מ אין להם דין תודה ממש שיביאו אתם לחמי תודה כמו תודה עצמה, ולכן בהם אין נאכל כי אם הבשר לבד מפני שאין בהם לחם, וזהו שכתב ובשר זבח תודת שלמיו, ר"ל גם כאלה שאין נאכלת בהן רק הבשר לבד, דהיינו חליפין וולדות ותמורת תודה ג"כ יאכלו ביום קרבנם כתודה עצמה.
.
(זבחים ל"ו ב')
2זבח. לרבות חטאת ואשם שנאכלין ליום ולילה מגדמיותר הוא, דדי היה לומר ובשר תודת שלמיו, ואע"פ דבדרשה הסמוכה באה עוד דרשה מיתור לשון זבח, אך מבואר בזבחים ד' א' דתרתי ש"מ, והתוס' בארו הענין משום דדרשה מרבוי חטאת ואשם ילפינן מדסמיך לשון זבח ליאכל, דמשמע כל זבחים הנאכלין, יעו"ש.
.
(זבחים ל"ו ב')
3זבח תודת שלמיו. מכאן שתהא זביחה לשם תודה מדדדי היה לכתוב ובשר תודת שלמיו, [וע"ל אות הקודם], ובגמרא מפרש בזה אם אינו ענין לשנוי קודש תנהו ענין לשנוי בעלים, ור"ל דלשנוי קודש והיינו שלא ישחטנו לשם קרבן אחר א"צ דרשה זו, דכבר ילפינן זה בפ' ויקרא מפסוק ואם זבח שלמים קרבנו, אלא צריכה דרשה זו שישחטנו ע"מ שיתכפרו בו בעליו ולא איש אחר.
.
(שם ד' א')
4זבח תודת שלמיו. תניא, אבא חנין משום ר' אליעזר אומר, ובשר זבח תודת שלמיו, בא הכתוב ללמדך תודה ששחטה לשם שלמים בשרה, שלמים ששחטן לשם תודה פסולים, מאי טעמא, תודה קרויה שלמים ואין שלמים קרוין תודה מההענין פשוט, דשלמים הוא שם הכולל להרבה מיני שלמים, כמו שלמי תודה, שלמי פסח, שלמי חגיגה, שלמי נזיר, אבל התודה של שלמים הוא פרט אחד משלמים, ופשוט הוא, דהפרט כלול בהכלל, ולא הכלל בהפרט, וזהו שאמר תודה קרויה שלמים וכו'. וטעם הדיוק מלשון תודת שלמיו הוא משום דמיותר הוא, דכיון דאיירי בשלמי תודה לא הו"ל לשנות עוד הפעם ובשר זבח תודת שלמיו אלא ובשר הזבח.
.
(שם ז' א')
5תודת שלמיו. לרבות שלמי נזיר ושלמי פסח שנאכלין ליום ולילה מושלמי פסח הם מותר הפסח כגון תמורתו ופסח שנאבד ויצאו בעליו באחר ואח"כ נמצא הראשון שדינם לבא שלמים, אבל חגיגת הפסח נאכלת לשני ימים ולילה אחד, כפי שיבא בפסוק הסמוך. ובטעם הראיה מלשון תודת שלמיו נראה דלא מלשון שלמיו שבלשון רבים, שהרי בכ"מ כתיב שלמים בלשון רבים, אלא ר"ל דמלת שלמיו מיותר לגוף הענין, דדי היה לכתוב ובשר זבח תודתו, לכן דריש דכמו בשלמי תודה מכיון שאינם באים רשות כסתם שלמים אלא חובה [שארבעה צריכין להודות], כך שלמי נזיר ושלמי פסח דג"כ באים חובה נאכלין ג"כ ליום ולילה ולא כסתם שלמים שנאכלין לשני ימים ולילה אחד, מפני שהם באים רשות.
.
(שם ל"ו ב')
6ביום קרבנו. קרבנו – לרבות לחמי תודה וחלות ורקיקין שבנזיר שנאכלין ליום ולילה מזדדי היה לכתוב ביום ההוא יאכל, ומדמוסיף קרבנו דריש כל מה שהוא בכלל הקרבן, הלחמין והחלות והרקיקין.
.
(שם שם)
7ביום קרבנו יאכל. וכתיב בתריה לא יניח ממנו עד בקר, מכאן שבקדשים הלילה הולך אחר היום שלפניו מחולא כבשאר ענינים שהיום הולך אחר הלילה שלפניו. ומדייק זה מדכתיב ביום קרבנו יאכל דמשמע ביום בלבד, ושוב כתיב לא יניח ממנו עד בקר, הרי דגם הלילה הותר לאכול, ומבואר דהלילה הולך אחר היום שלפניו. וטעם הדבר נראה משום דמעשה עבודת הקדשים הוא רק ביום כמבואר לקמן בפסוק ביום צותו, ולכן המעל"ע שלהם נחשב מן יום המעשה עד יום המחרת.
ודע דעוד מצוה אחת יש שבה הלילה הולך אחר היום שלפניו,. והיא מצות ברכת התורה, כמש"כ רבינו יונה פ"ק דברכות בשם הירושלמי, אנן אגירי דיממא, יזפינן ביממא ופרעינן בליליא, [וכ"ה בבבלי עירובין ס"ה א'] וקרוב לומר דזה נסמך על לשון הכתוב (יהושע א׳:ח׳) והגית בו יומם ולילה הכתוב שלא על סדר הבריאה ויהי ערב ויהי בקר.
.
(חולין פ"ג א' וברש"י)
8עד בקר. וחכמים אמרו עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה [ואע"פ כן] אי מחשבה פוסלת בהן ואין חייבין עליהם משום נותר עד שיעלה עמוד השחר מטר"ל אע"פ שגזרו חכמים כן, בכ"ז אין בכח גזירתם לפסול את אשר התירה התורה מפורש דכתיב עד בקר. ומבואר דכל הלילה אוכל, ולכן אם חשב לאכול עד עמוד השחר אינו נפסל, וכן אין נעשה נותר עד אז.
.
(תו"כ)