1ולא ירבה לו. לו למעוטי הדיוטות שפותרים ברבוי נשים פוועיין ביבמות ס"ה א' כל הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה, ויש להעיר מכאן דמבואר רמז בתורה דנושא אדם כמה נשים, וצ"ל דאיירי כאן ברשות אשתו הקודמת. –
ומה דלא דריש דרשה כזו למעוטי הדיוטות גם לענין רבוי סוסים וכסף נראה משום דכיון דרבוי סוסים הוי החשש שלא ישיב את העם מצרימה, וזה לא שייך אלא במלך הרודה את עמו להטותם לחפצו, וכן הענין מרבוי כספים לא שייך אלא במלך שלא יטיל מסים וארנוניות על העם, ולכן מובן שבאנשים פרטים אינם שייכים צווים אלה, ובאמת מותרים להם, משא"כ ברבוי נשים דהטעם הוא שלא יסירו לבבו מאחרי ה' להשתקע בתאות עוה"ז יותר מדאי שזה שייך בכל אדם, הו"א דבצווי זה הוזהרו גם אנשים פרטים להכי צריך להשמיענו לו למעוטי הדיוטות, ודו"ק.
.
(סנהדרין כ"א ב')
2ולא ירבה לו נשים. וכמה הן בלא ירבה, לא ירבה אלא עד שמונה עשרה, שכן מצינו בדוד המלך פזבגמרא נתבאר מקור חשבון הי"ח נשים שהיו לדוד. וע' בדרשה שבפ' הקודם לענין רבוי סוסים דעובר על כל סוס וסוס, ולכאורה פשוט דשם מרבה זה מרבוי למען הרבות סוס, וא"כ בנשים דליכא רבוי יתירא אינו עובר על כל אשה ואשה אבל באמת י"ל דגם בנשים כן הדין שעובר על כל אחת, ורק א"צ כלל לרבויא, לפי מה דקיי"ל דאינו לוקה עד שבעל כמש"כ הרמב"ם בפ"ג ה"ב ממלכים, ולפי"ז קנין כל אשה בא לו ביחוד, וא"כ ממילא עובר על כל אחת, משא"כ בסוסים שעובר על הלאו בשעת קנין ואפשר שיקנה הרבה בבת אחת, לכן אי לאו רבויא הו"א כיון דקנין אחד הוא אינו לוקה רק אחת, לכן אצטריך לאשמעינן דלוקה על כל אחד ואחד, וטעם הדבר נראה משום דהוו גופין מחולקין.
.
(סנהדרין כ"א ב')
3ולא יסור לבבו. א"ר יצחק, מפני מה לא נתגלו טעמי תורה, שהרי שני מקראות נתגלו טעמן ונכשל בהן גדול העולם, כתיב לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו, אמר שלמה אני ארבה ולא אשיב, אני ארבה ולא אסור, וכתיב (מ"א י') ותצא מרכבה ממצרים וגו' וכתיב (שם י"א) ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו פחנראה דדקדק לומר שני מקראות ולא שתי מצות משום דבפסוקים אלו כלולים שלש מצות, רבוי סוסים, רבוי נשים ורבוי כסף, ואף שאינו מסיים בדרשא זו בענין רבוי כסף, בכ"ז ידוע הוא ששלמה המלך הרבה כסף וזהב וסמך בעל המאמר על הכתוב בתולדות שלמה. –
ויש להעיר בכלל מאמר זה במה דמצינו בעלמא דר' שמעון דריש טעמא דקרא, ואיך הי' נוהג כן אחרי דאפשר לצאת מזה מכשולים, וכן מצינו להרבה מרבותינו הראשונים שהיו מסבירים בכלל טעמי המצות שבתורה, כמו הרמב"ם ובעל החנוך, ואולי ס"ל דכל שאינו מפורש ממש הטעם בתורה לא חיישינן למכשול, דאפשר לחשוב אולי לא כיון הדורש לאמתת הטעם וכמו שאנו רואים באמת דחכמים פליגי על ר' שמעון וס"ל דלא דרשינן טעמא דקרא, וכן יש מי שנותן טעם זה למצוה זו ויש שנותן טעם אחר, וא"כ שוב א"א להחליט איזו טעם אמת, וממילא לא יסמכו על זה. –
אמנם בכלל יש לתמוה הרבה מה שאמר שלא נתגלו טעמי מצות זולת אלה השתים, והלא כמה וכמה מצות פרשה התורה עצמה טעמם מפורש, ועצמו מספר, ולדוגמא נחשוב איזו מהן. מצות מילה [והיה לאות ברית], גיד הנשה [כי נגע בכף ירך יעקב], פסח [אשר פסח ה' וכו'], מצה [כי בחפזון יצאת], תפילין ופטר חמור [ע' ס"פ בא], מצות שבת [כי ששת ימים וכו'], השבת העבוט [במה ישכב], מצות סוכה [למען ידעו דרותיכם וכו'], מיתת נביא השקר ומסית ומדיח [כי דבר סרה, כי בקש להדיחך], מצות לא תתגודדו ולא תשימו קרחה [כי עם קדוש אתה], מצות מתנות כהונה [כי בו בחר ה' לעמוד לשרת], מתנות לויה, [כי אין לו חלק ונחלה], מצות הענקה [כי משנה שכר שכיר עבדך], פי שנים בבכור [כי הוא ראשית אונו], קנס באונס ומוציא שם רע [תחת אשר ענה, כי הוציא שם רע], ועוד הרבה.
וצ"ל הסברא בזה, דשאני אותן מצות, דאעפ"י שנתפרש טעמן בכל זה הן עקרי מצות לעצמן, ואין חשש בהן שיטה לב האדם מהן עפ"י טעמן, משא"כ אלה השתים דחשיב נראין לפי טעמן דכשהן לעצמן אינן מצות כלל, והן באות רק להיות סייג וגדר שלא ישוב את העם מצרימה ולא יסורו לבבו, ויש בהן חשש שלא יאמר אדם אינני צריך לגדר וסייג, ועל זה מפרש ר' יצחק שיש עוד כמה מצות כאלה בתורה שבעיקרן אינן אלא לסייג ולא נתפרש טעמן, והיינו כדי שלא יכשלו בהן לומר שאינן דרושים לסייגים וגדרים וכמו שקרה לשלמה, ודו"ק.
.
(שם שם)
4לא ירבה לו. ת"ר, וכסף וזהב לא ירבה לו, יכול אפילו כדי ליתן אפסניא, תלמוד לומר לא ירבה לו, לו אינו מרבה, אבל מרבה הוא כדי ליתן אכסניא פטר"ל שיהי' מוכן כסף בידו לשכור חיל לכשיצטרך מלבד שכר חילו העומד תמיד למשמרתו.
.
(סנהדרין כ"א ב')