1(ג) לא ידון רוחי. ת"ר, דור המבול אין להם חלק לעולם הבא ואין עומדין בדין, שנא' לא ידון רוחי – לא דין ולא רוחגההעמדה בדין הוא אחר תחיית המתים, ודריש המלה לא בהמשך על ידון ועל רוחי, ור"ל לא ידון ולא רוחי, שלא יהא נדון רוחי שנתתי באדם של דור זה לעולמי עד, דהיינו לאחר תחיית המתים. .
(שם ק"ז ב')
2לעולם. שלא תהא נשמתן חוזרת לנדנהדגם זה לשון מליצי המורה על נצחיות אבידתן וכבדרשא הקודמת. .
(שם ק"ח א')
3בשגם הוא בשר. שאלו פפונאי לרב מתנה, רמז למשה פן התורה מניין, אמר להו בשגם הוא בשרהפירש"י וז"ל, מניין למשה רמז קודם שבא שסופו לבא, בשגם בגמטריא משה וכתיב שם והיו ימיו מאה ועשרים שנה וכך היו ימי חיי משה, כלומר עתיד לבא בשגם משה מן הנולדים וכך ימיו, עכ"ל, ועדיין הענין מחוסר באור, ויתכן שכוונו בשאלתם למה שכתבו חכמי האמת דשם כל אדם מרומז בתורה וכמובא בסה"ד בתולדות רמב"ן וכמש"כ האחרונים בשם הגר"א מווילנא, וזהו ששאלו איפה מרומז שם משה בתורה [ואולי כונו לס' בראשית], והשיב רב מתנה כמבואר ע"פ פירש"י. וי"ל עוד דדייק לדרוש המלה בשגם מפני שקצרה היא ובאה במקום באשר גם, ורגילין חז"ל לדרוש כל מלה מצוינת בתנ"ך כמו שהוכחנו כ"פ בחבורנו. .
(חולין קל"ט ב')
4מאה ועשרים שנה. והא קרוב לאלף שנה חי אדם הראשון ואת אמרת והיו ימיו מאה ועשרים שנה, אלא למאה ועשרים שנה הוא חוזר לתרוד אחד רקבוקא ס"ד דהלשון והיו ימיו אלעבר קאי, והכי פירושו, לא ידון רוחי באדם בשגם הוא בשר, ובשגם שימיו היו רק מאה ועשרים שנה, כלומר, במה נחשב הוא, ועל זה פריך והא אדה"ר חי קרוב לאלף שנה ובערך כזה יתר בני דורו, וא"כ איך אמר שימי בני הדור היו רק מאה ועשרים שנה, ואפילו אם נפרש דוהיו אלעתיד קאי ג"כ קשה, דהא מצינו שאחרי מאמר זה חיו אנשים הרבה מאות שנה, ולכן מתרץ דאין זה קאי על חיות האדם בעוה"ז אלא על ההויה נצחית של הגוף לאחר מיתה, ואמר, כי לא לבד שחיותו הנפשית אינה נצחית אלא אפילו הוית גופו אינה מתקיימת, והיינו כי לאחר ק"כ שנה כל גופו נרקב וחוזר לתרוד אחד רקב, לכף אחת עפר, ומכוין בכלל כמש"כ שזה טעם ובאור על לא ידון רוחי בו, מפני כי במה נחשב הוא, בין במיעוט זמנו החיוני בין בכל הוית גופו, ותפס השיעור תרוד לעומת השיעור עפר שנברא ממנו כמבואר לפנינו לעיל בפסוק וייצר וגו' עפר מן האדמה (ב' ז') תרוד אחד רקב נטל הקב"ה וברא בו את אדה"ר, והוי לפי זה יציאתו מן העולם כביאתו לעולם, ודו"ק. –
אך בכלל אני תמה על שעור מספר ק"כ שנה שאמר שבהם גוף האדם לאחר מותו נרקב כולו, שהרי מצינו בכמה אנשים שנשתיירו עצמותיהם שלמים הרבה יותר מן ק"כ שנה, כמו עצמות יוסף שקברו בשכם וזה הי' אחר קנ"ז שנה לאחר מותו [דוק ותשכח], וכן מצינו שעצמותיו של יהודה היו מגולגלין בארון עד שהתפלל עליהם משה [ע"ל ר"פ ברכה] ועצמות כל השבטים הי' אז שלדן קיימת [ע' מכות י"א ב' וברש"י], וגם זה הי' זמן מרובה לאחר ק"כ שנה, וגם מבואר בבבלי שבת קנ"ב ב' דהא דכתיב ואל עפר תשוב יקויים רק שעה אחת קודם תחית המתים ועד אז יהיו העצמות שלמים, ולבד זה הנה סופרי קורות העולם מספרים, כי מצאו עצמות שלמים של אנשים חכמים וצדיקים אחר עבור מאות שנים לפטירתם.
וי"ל דכונת הירושלמי בכלל על כלל מין האדם, אבל אין ה"נ יש יוצאים מן הכלל ע"פ איזו זכות ומעלה מיוחדה, וכעין מ"ש בבבלי שבת שם, כל מי שיש בו קנאה עצמותיו מרקיבין וכל מי שאין בו קנאה אין עצמותיו מרקיבין, הרי מבואר דלא כל האנשים שוים בזה, וקרוב לומר, כי יש עוד מעלות וזכיות שבשבילן ישתמרו העצמות, והירושלמי איירי בזה שעצמותיו ראויין להרקב, והיינו כלל מין האדם, שיעורי האחרון ק"כ שנה.
וכן צ"ל דמה שאמר חוזר כולו לתרוד רקב, לאו דוקא כולו ממש אלא כמו כולו, שהרי עצם אחד יש באדם שאינו נרקב לעולם, וכמבואר בב"ר פ' כ"ח ועוד בכ"מ. אנדריאנוס שאל את ר' יהושע בן חנניא, מהיכן הקב"ה מציץ [מפריח] את האדם לעתיד לבא, אמר לי', מלוז של שדרה, אמר לי' מניין אתה יודע, אמר לי'. אייתי לי ואנא מודע לך, טחנו ברחים ולא נטחן, שרפו באש ולא נשרף, נתנו במים ולא נמחה, הכה עליו בפטיש ולא חסר כלום, ע"כ. ויתכן לומר שהיא העצם שהמקובלים קורים לה נסכוי וזכותה רב מפני שלא נהנית מאכילת עץ הדעת שאכל אדה"ר [ע' בסדור ר"י עמדן בענין סעודת מוצאי שבת], ויתכן אשר על שם לוז זה שאינו נפסד קראו לשם העיר לוז שעליה אמרו בא סנחריב ולא בלבלה, נבוכדנצר ולא החריבה, ואף מלאך המות אין לו רשות לעבור בה (סוטה מ"ו ב'), ואין להאריך עוד. .
(ירושלמי נזיר פ"ז ה"ב)