1זה הדבר. תניא, א"ר שמעון בן גמליאל, בחמשה עשר באב הותרו השבטים לבא זה בזה גמבלי לחוש להסבת נחלה, כמבואר בפרשה.
, מאי דרוש – זה הדבר, דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה דנראה טעם דרשה זו, משום דעל הרוב מצינו לשון זה הדבר רק בענין הנוגע לשעתו לבד, כמו בפ' בשלח זה הדבר אשר צוה ה' לקטו ממנו ועוד שם זה הדבר אשר צוה ה' מלא העומר וגו', ובפ' תצוה ובפ' צו בענין מלואים שהיו רק לשעתם ועוד בכ"מ [וע"ל ר"פ מטות] ואמנם עם כ"ז לא נתבאר מניין לקחו להם לעיקר ויסוד לבטל מצוה שבתורה, כי בודאי על דיוק לשון זה הדבר לבד קשה לבנות יסוד לבטל מצוה מפורשת בתורה.
ויתכן לומר שהיה להם בקבלה דעיקר הצווי מהסבת נחלה היה רק בעת חלוקת הארץ, כדי שיתודע ויתברר חלק כל אחד ואחד, אבל אח"כ לדורות שכבר נתבררו והוגבלו החלקים ונקראו בשם, שוב אין לחוש למקרה הסבת נחלה, ובכ"ז לא בטלו המצוה עד זמן ידוע שראו שא"א להתקיים בלי נשואי תערובת השבטים זב"ז, ועמדו והתירו, ומצאו רמז לזה בתורה את הלשון זה הדבר כמבואר, כך נ"ל. ועיין בנמוקי רמב"ן.
.
(תענית ל׳ ב׳)
2זה הדבר. תניא, יש באבות מה שאין בבנים, באבות הוא אומר (פ׳ ח׳) וכל בת יורשת נחלה, באבות אין בבנים לא הר"ל שאיסור הסבת נחלה משבט לשבט הוא רק לאותו הדור נאמר ואין זה מצוה לדורות, וכבדרשה דלעיל.
, מאי משמע, אמר רבא, זה הדבר – דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה וכבר נתבאר זה בדרשה הקודמת, יעו"ש.
.
(ב"ב ק"כ א׳)
3לטוב בעיניהם. אמר רב יהודה אמר שמואל, בנות צלפחד הותרו להנשא לכל השבטים, שנאמר לטוב בעיניהם תהיינה לנשים, אלא מה אני מקיים אך למשפחת אביהן תהיינה לנשים – עצה טובה השיאן הכתוב שלא תנשאנה אלא להגון להן זלא נתבאר כלל מה הכריחו לשמואל להוציא כונת הכתובים מפשטן שאמנם צווי הוא זה שתנשאנה רק למשפחת מטה אביהן. ואולי משום דקשה לומר דצווי הוא זה, יען כי א"כ לא יתבאר הלשון לטוב בעיניהן תהיינה לנשים, דאולי ייטיב בעיניהן משבטים אחרים, ואם היה זה צווי לא הו"ל לומר לטוב בעיניהן וגו' אלא אך למשפחת מטה אביהן וגו' וממילא היה מובן שלטוב בעיניהן מאותו השבט, אחרי דבאותו השבט לא הוגבל להן מי ומי. –
גם י"ל בטעם הכרח דרשה זו שהותרו להנשא לכל השבטים, דהוא ע"פ מ"ד בב"ב ק"ט ב', רבי אומר, בכולן [בכל פ' נחלות, בפ' פינחס] נאמר בהן נתינה, ונתתם וגו', ובבת הוא אומר [שם] והעברתם [את נחלתו לבתו], מפני שאין לך מעביר נחלה משבט לשבט אלא בת בלבד, הואיל ובנה ובעלה יורשין אותה, וכגון סרח בת אשר הנשואה לחנוך בן ראובן ומת אשר בלא בנים זכרים וירשתו סרח בתו ומתה סרח וירשה בנה או בעלה שהם משבט ראובן, נמצא שהוסבה נחלת שבט אשר לשבט ראובן, יעו"ש. והנה בבנות צלפחד כתיב ג"כ לשון העברה והעברת את נחלת אביהן להן [פ' פינחס], הרי מפורש שרשות שתסוב נחלתן משבט לשבט כהוראת המלה והעברת, כמבואר, ולכן בהכרח צ"ל דמ"ש כאן אך למשפחת מטה אביהן הוא רק עצה טובה, כמבואר, דאל"ה אי אפשר כלל שתוכל הנחלה לעבור משבט לשבט. ומה שסמך דרשה זו על הלשון לטוב בעיניהן תהיינה לנשים ולא על הלשון והעברת, הוא מפני שרצה לבאר הענין וסדר הכתובים במקומו וענינו בפרשה כאן, ודו"ק.
ובגמרא מפרש דאע"פ דכתיב (פ' ח') וכל בת יורשת נחלה לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה אך כל זה הוא בשאר נשים ולא בבנות צלפחד, ואולי הטעם מפני שחשובות היו כמבואר בפרשה פינחס, לכן כדאות היו שתחשבנה בזכות מיוחד.
.
(שם שם)