ויקרא אל משה וידבר. תניא, למה הקדים קריאה לדבור, למדה תורה דרך ארץ שלא יאמר אדם דבר לחבירו אלא אם כן קוראהו אר"ל שלא יתחיל לדבר עמו פתאום. וטעם הדבר כדי שיכין עצמו השומע לשמוע, וזה מעין מ"ש בנדה ט"ז ב' שהקב"ה שונא את זה הנכנס לבית חבירו פתאום. ובמס' דרך ארץ פ"ה איתא וילמדו כל אדם ד"א מן המקום, שעמד על פתח הגן וקרא לאדם, שנאמר ויקרא ה' אל האדם ויאמר לו איכה. ומה שלא הביאו בגמרא כאן מאותו הפסוק, י"ל דרוצה להביא רבותא יותר דאפילו עם אדם שהוא מכיר ומקורב לו באהבה וחבה יתירה ג"כ לא ידבר פתאום, ועל זה תכונן הראיה ממשה שעליו העיד הקב"ה בכל ביתי נאמן הוא ובמראה ולא בחידות אדבר בו, ואפ"ה הכינו לדבר קודם שדבר עמו.
. (יומא ד' ב')
לאמר. אמר ר' מנסיא רבה, מניין לאומר דבר לחבירו שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך אמור, ת"ל וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר במהרש"א טרח לפרש דרשה זו, יעו"ש, ולי נראה דמפרש האי לאמר כמו לומר לישראל, משמע שאם לא הרשהו לא היה אומר. ובסמ"ג לאוין ט' למד מכאן שאם אומר בלא נטילת רשות עובר בלאו, ומפרש כונת הדרשה לאמר – לאו אמור, וכמו שדרשו כהאי גונא בפסחים מ"ב א' ובתמורה ז' ב'. ונראה דמ"ש עובר בלאו אסמכתא היא, וכמ"ש ביומא י"ט ב' כל השח שיחת חולין עובר בעשה שנאמר ודברת בם ולא בדברים בטלים, ובסנהדרין ק"י א' כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו ולא יהיה כקרח ועדתו. ומבואר עניני לאוין כאלה בסה"מ להרמב"ם בשורש השמיני.
. (שם שם)