והבדלתם וגו'. תנא ר' יוסי ב"ר חנינא קמיה דר' יוחנן, והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא, פתח הכתוב באכילה נודהא דכתיב ולא תשקצו את נפשותיכם הוא באכילה, דכי אכיל להו משקץ נפשיה. וסיים בטומאה, לומר לך, מה טומאה בכעדשה אף אכילה בכעדשה נזהנה שיעור הטומאה בודאי בכעדשה, דיש על זה דרשה מיוחדת בחגיגה י"א א' ולפנינו בפ' שמיני (י"א ל"א) בפסוק כל הנוגע בהם יטמא, ואמנם ההיקש מאכילה אינו היקש גמור, דלא לעולם שיעור אכילה בכעדשה אלא רק במיתתן ולא מחיים, דמחיים שיעורן בכזית, וטעם הדבר פשוט, דשייך להקיש אכילה לטומאה רק אז כשיש ענין טומאה, והיינו במיתתן, אבל מחיים מכיון דאין מטמאין ממילא לא שייך אז היקש אכילה לו, וקיימינן אכללא דכל התורה דהיכי דכתיב אכילה אין פחות מכזית וכתיב בהו לא תאכלום (פ' שמיני). ומה ששייך עוד לענין זה בארנו במקומו בפ' שמיני, יעו"ש. . (מעילה ט"ז ב')
והבדלתם וגו'. בין הבהמה הטהורה לטמאה, בין טהורה לך לטמאה לך, בין נשחט רובו של קנה ובין נשחט חציו נחמפרש בתו"כ טעם דרשה זו משום דא"א לומר שבא לומר להבדיל בין פרה לחמור, והלא אלה מפורשים הם בכתוב ומאי שייך בהו הבדלה, אלא כדמפרש, בין דברים השוין בעיקרם, רק מחיצה קלה מפסקת ביניהם כמו בין נשחט רובו של קנה ובין נשחט חציו, ששיעורו מעט מאוד כמלא השערה. – ודע דיש לדקדק בשנוי לשון הכתוב והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור, למה בבהמה הקדים טהורה לטמאה ובעוף הקדים טמא לטהור, ואין ספק כי כל זה בדיוק נאמר. וי"ל דרומז למ"ש בחולין ס"ג ב' תניא, אמר רבי, גלוי וידוע שהבהמות טמאין מרובין על הטהורין ועופות טהורין מרובין על הטמאין וכו', יעו"ש ולפנינו בפ' ראה י"ד ד'. והנה זה פשוט ומובן, דכשצריך להבדיל ולהפריש דבר אחד מחבירו המעורבין זב"ז מפרישין המועט מן המרובה, והמרובה ממילא נשאר לבדו, ולפי"ז מכיון שבהמות טהורות מועטות לכן כשמבדילים מבדילים הטהורים מן הטמאים, ולכן הקדים בהבדלתם בהמות טהורות לטמאות, משא"כ בעופות שהמינים הטמאים מועטים ולכן כשמבדילים מבדילים הטמאים, ולכן סמך הבדלתם להמינים הטמאים, ודו"ק. . (תו"כ)