1ועבר עליו רוח קנאה. תניא, היה ר׳ מאיר אומר, אדם עובר עבירה בסתר והקב"ה מכריז עליו בגלוי, שנאמר ועבר עליו רוח קנאה, ואין עבירה אלא לשון הכרזה, שנאמר (פ׳ ויקהל) ויצו משה ויעבירו קול במחנה עבויתכן לומר דלכן הוציא הלשון ועבר מפשטיה משום דבפסוק זה יש כפל לשון העברה, ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא נטמאה או עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא לא נטמאה, ודי היה לכתוב פעם אחת ועבר עליו רוח קנאה וקנא והיא נטמאה או לא נטמאה, ולכן דרש פעם אחת מלשון הכרזה, והיא דרשה ע"ד אסמכתא.
.
(סוטה ג׳ א')
2ועבר עליו רוח קנאה. תנא דבי ר׳ ישמעאל, מפני מה האמינה תורה עד אחד בסוטה, מפני שרגלים לדבר, שהרי קינא לה ונסתרה, אמר ליה רב פפא לאביי, והא כי כתיבא קינוי בתר סתירה וטומאה הוא דכתיב, אמר ליה ועבר – וכבר עבר עגהא דהאמינה תורה עד אחד בסוטה מבואר בפסוק הקודם בדרשה ועד אין בה, ומקשה והא כתיב ונסתרה והיא נטמאה ועד אין בה, ושוב כתיב ועבר עליו רוח קנאה, אלמא דבלא קנוי ג"כ עד אחד מהימן, ומשני דהלשון ועבר משמע וכבר עבר, משום דאי ס"ד דועבר בתר סתירה וטומאה א"כ קנוי ל"ל, אלא ודאי דקאי אקודם קנוי וסתירה והוי רגלים לדבר. ומטעם זה לא שייך לומר העמד אשה על חזקתה, חזקת כשרות, ולא יהיה מהימן עד אחד, משום דרגלים לדבר מוציא מחזקת כשרות.
.
(שם שם)
3ועבר עליו רוח קנאה. תניא, אין אדם מקנא לאשתו אא"כ נכנס בו רוח טהרה, שנאמר ועבר עליו רוח קנאה עדר"ל רוח ממרום שישים עיניו על דרכי אשתו שלא תתפרץ. ונראה שכיון לזה שמובן המלה קנא בארמית הוא טהרה ונקיון וצירוף וזיקוק, וכתרגום הפסוק בשופטים י"ז ותתנהו לצורף ויהבתא לקנאה, וכן בירמיה י' ידי צורף – ידי קיני, והיינו הענין רוח טהרה.
.
(שם שם)
4ועבר עליו רוח קנאה. תניא, רבי אליעזר בן יעקב אומר, כלפי שאמרה תורה (פ' קדושים לא תשנא את אחיך בלבבך, יכול כגון זו, ת"ל ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו עהפירש"י יכול אף זה כן שיראה את אשתו עוברת על דת יהודית נסתרת עם שכניה לא יקנא לה ת"ל וקנא וכו', עכ"ל. וצ"ע ל"ל למילף בכה"ג מן וקנא את אשתו אשר אמנם אפשר לפרשו גם בדרך רשות כדעת ר' ישמעאל כמו שנבאר בסמוך, הלא כבר ילפינן בפסחים קי"ג ב' שהרואה דבר ערוה בחבירו מצוה לשנאותו, שנאמר (משלי ח') יראת ה' שנאת רע, יעוי"ש. וי"ל דהתם איירי לאחר שהוכיח אותו ולא קיבל, משא"כ הכא ענין הקינוי הוא ענין תוכחה ואזהרה, ולכן אי לאו דיליף כאן מן וקנא לא הוי אמרי' שהיא בכלל אלה שמצוה לשנאותן, ודו"ק.
.
(סוטה שם)
5וקנא את אשתו. מהו לשון קינוי, אשר רב נחמן בר יצחק, אין קינוי אלא לשון התראה, וכן הוא אושר (יואל ב׳) ויקנא ה׳ לארצו עור"ל שמתרה אותה שלא תסתתר עם פלוני, וסמך על סוף ענין הפסוק מיואל שהביא, שהתרה הקב"ה את הילק ואת החסיל שלא ישחיתו עוד את ארצו, והלשון לארצו פירושו על ארצו, כמו וישאלו אנשי המקום לאשתו (פרשה תולדות) שפירושו על אשתו.
.
(שם שם)
6וקנא את אשתו. תניא, רבי עקיבא אומר, וקנא את אשתו – חובה עזר"ל אם רואה אדם שאשתו חשודה מאחד מצוה שיקנא לה ויתרה אותה שלא תסתתר עמו, ואם לא תשמע לו ישקנה מי סוטה. ור' ישמעאל ס"ל דרשות לבעל שיקנא לה ואם אינו רוצה אינו מחויב בזה, ונראה דגם לר"י הא דרשות היא היינו שאינו מחויב לקנא לה בתורת קנוי, אבל עכ"פ חובה ומצוה על כל אדם להורות ולהדריך ולהזהיר את אשתו לילך בדרכי התורה והצניעות, וכמ"ש חז"ל ביבמות ס"ב ב' כל המדריך את אשתו ובני ביתו בדרך ישרה עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא. –
והנה להלכה קי"ל כר"ע, ומ"מ נראה, דהא דלר"ע חובה אין הפי' חובה ממש, שהרי אפי' לאחר שקינא לה אפשר שימחול לה, כמו דקי"ל בעל שמחל על קנויו – מחול, וא"כ כש"כ הוא שקודם הקינוי אינו מחויב לקנאות, אלא הפי' חובה – מצוה, ונקט הלשון חובה רק כלפי שאמר ר"י רשות דלדידיה גם מצוה ליכא. ויתיישב בזה לשון הרמב"ם בפ"ד הי"ח מסוטה שכתב מצות חכמים על בני ישראל לקנאות לנשותיהן שנאמר וקנא את אשתו, עכ"ל. ותמהו עליו למה כתב בלשון מצוה ולא חובה כמ"ש ר"ע, ולפי מש"כ הנה גם לר"ע הפי' חובה – מצוה, וגם יתיישבו בפי' זה עוד כמה ענינים שהעירו המפרשים בענין זה כפי שיתבאר להמעיין בסוגיא ומפרשים.
.
(שם שם)
7וקנא את אשתו. את אשתו – אפילו מקצת אשתו, לרבות ארוסה ושומרת יבם לקינוי עחהמפרשים עמלו הרבה בביאור דרשה זו, ואנחנו פירשנוה בדרך פשוטה ונכונה לעיל בתחלת פ' י"ב בדרשה ואמרת אליהם לרבות ארוסה ושומרת יבם לקינוי, יעוי"ש וצרף לכאן.
.
(ירושלמי סוטה פ"ד ח"א)