1וינזרו. אין נזירה אלא הפרשה, וכן הוא אומר (יחזקאל י״ד:ז׳) וינזר מאחרי, ואומר (ישעיהו א׳:ד׳) נזרו אחור אפירש"י בפסוק זה, יפרשו מן הקדשים בימי טומאתם, עכ"ל. ונראה באור הענין בכונת הדרשה אין נזירה אלא הפרשה אע"פ דפשוט הוא כן, אך הכונה שמלבד בימי טומאתם עוד יהיו נזהרים תמיד בקדושתם ואל יהא הקדשים כחולין בעיניהם, אלא צריכין להיות מופרשים מהם, ובכל עת יתבוננו אל נפשם אם לא נטמאו בדבר מה, וכעין הדרשות דוהזרתם את בנ"י דסוף פ' מצורע לענין פרישה מאשה סמוך לוסתה, ולענין ציון קברות, והכל משום סייג, וכן הכא נמי. .
(תו"כ)
2וינזרו מקדשי בני ישראל. לימד על זר שעבד עבודתו מחוללת בכפי המתבאר בגמ' פלגינן דבורא של פסוק זה ושדינן המלות בני ישראל אסיפא דקרא, וינזרו מקדשי – מכל הקדשים, בני ישראל ולא יחללו. אמנם לא נתבאר מה קשה להגמ' בהמשך לשון הפסוק עד שראו להפסיק אותו בסכינא חריפא כזה. ואולי י"ל דקשה להו דבעלמא רגיל הכתוב לכנות קדשי שמים בשם קדשי ה' או סתם קדשים, וכאן תיאר את הקדשים בשם קדשי בני ישראל, וזה לשון שאינו רגיל, ולכן דרשוהו. .
(זבחים ט"ו ב')
3מקדשי בני ישראל. קדשי עובדי כוכבים אין חייבין עליהם משום טומאה, דכתיב וינזרו מקדשי בני ישראל גנסמך על המבואר לקמן בפרשה (פ' י"ח) דגם עובדי כוכבים רשאין להביא קרבנות, יעוי"ש. .
(שם מ"ה א')
4מקדשי בני ישראל. אין לי אלא קדשי בני ישראל קדשי עצמן מניין, ת"ל אשר הם מקדישים לי אני ה' – לרבות את כולם דמדייק משום דהול"ל וינזרו מקדשי בני ישראל אשר הם מקדישים לי, ומדכתב הפסוק הלשון אשר הם מקדישים לי בלשון מיוחד, בא לרמז גם קדשי כהנים עצמן. ואולי זהו כונת רש"י בפסוק זה במש"כ שהפסוק מסורס הוא ודרשהו אשר הם מקדישים לי לרבות קדשי כהנים עצמן, והשתי נקודות אשר בין ודרשהו לאשר הם מקדישים לי מיותרים, וט"ס הוא, ולפי מש"כ דבריו מבוארים, והמפרשים נתקשו מאד בדבריו, עיין בש"ח. .
(תו"כ)
5ולא יחללו. תניא, מניין לטמא ששימש בקודש שהוא במיתה, דכתיב ולא יחללו את שם קדשי, ויליף חילול חילול מתרומה, מה חילול דתרומה במיתה אף חילול שבכאן במיתה הבתרומה כתיב לקמן פסוק ט' ולא ישאו עליו חטא ומתו בו, וכפי שיתבאר שם. וחיוב מיתה זו היא מיתה בידי שמים, ולא בידי אדם. .
(סנהדרין פ"ג ב')
6ולא יחללו. תניא, מניין שאף בפסול נותר הכתוב מדבר, ת"ל ולא יחללו, בשני חילולין הכתוב מדבר, אחד פסול נותר ואחד פסול טומאה ור"ל מדלא כתיב ולא יחל, וברש"י כאן ט"ס וצ"ל מדלא כתיב לא יחל. ואמנם ע"כ צ"ל דרק בפסול נותר איירי ולא בשארי פסולים כגון פגול וכדומה, משום דכמו כאן כתיב לשון חילול כן בנותר כתיב חילול (פ' קדושים) ויליף חילול חילול בגז"ש. .
(זבחים מ"ה ב')
7אשר הם מקדישים. ת"ר, יכול לא יהיו חייבים משום טומאה אלא על דבר שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח, ת"ל אשר הם מקדישים לי זדבר המתיר לאדם ולמזבח הוא כגון חטאת ואשם ושלמים שדמן מתיר אימוריהם למזבח ובשר לכהנים, וכן עולת בהמה ועולת העוף ופרים ושעירים הנשרפין דמן מתירן למזבח, ושתי הלחם דם הכבשים שעמהם מתירן לכהנים, ולחם הפנים הקטרת הבזיכין מתירן לכהנים, ובכל המנחות, השירים, הקומץ מתירם לכהנים כמבואר בפ' ויקרא, וקמ"ל דהלשון אשר הם מקדישים לי מורה גם קדשים כאלה שאין להם מתירין, מפני שהן עצמן מתירין הן, כגון הקומץ והלבונה והקטורת ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים [היינו מנחה שבאה עם הקרבן], דכל אלה כולן כליל למזבח ואין בהם שיריים לכהנים והן עצמן מתירים הן ואין דבר אחר מתירן. , יכול מיד, ת"ל(פ' ג') אשר יקרב חר"ל דבכל הני שיש להם מתירין יהיו חייבים עליהם משום טומאה מיד קודם שיקרבו עתירין, ואותן שאין להם מתירין יהיו חייבים עליהם משום טומאה קודם שינתנו בכלי, ת"ל בפסוק הסמוך יקרב, והאי יקרב משמע נגיעה דבנגיעה לחוד חייב, דכי יגע מתרגמינן ארי יקרב (פ' שמיני), ואחרי דזה ודאי שאין חייבים כרת על נגיעה, שהרי הכתוב אומר מפורש (פ' ד') איש איש מזרע אהרן והוא טמא וגו' לא יאכל, וא"כ למה נאמר אשר יקרב דמשמע נגיעה, ע"כ צ"ל דהאי יקרב אין פירושו נגיעה, רק כתב בלשון יקרב להורות דאינו חייב עליו משום טומאה עד שיכשר ליקרב, והיינו בדבר שיש לו מתירין – עד שיקרבו מתיריו, ובדבר שאין לו מתירין – עד שיקדשו בכלי, וכמש"כ. .
(זבחים מ"ה ב')