1וכל אשר יגע בו. אמר עולא, הכל מודים בלשון לענין טומאה דגלוי הוא אצל השרץ, מאי טעמא אשר יגע בו אמר רחמנא והאי נמי בר נגיעה הוא מגר"ל אף דקיי"ל בעלמא טומאת בית הסתרים אינה מטמאה וזה ילפינן מזב דכתיב וידו לא שטף מה ידו בנראה אף כל בנראה כפי שיבואר בסמוך, ועיין בנדה מ"ג א', אבל מדכתיב ביה בזב אשר יגע בו א"כ תלוי הענין בבר נגיעה, ולכן נדון הלשון כגלוי משום דבר נגיעה הוא כיון שיכול להוציאו וליגע בו בגלוי, ולכן אם נגע שרץ בלשונו טמאהו, אבל לענין טבילה נחשב כטמון כפי שיתבאר בסמוך פ' י"ג. וע' בתוס' נדה שם מבואר מדבריהם שהיה להם גירסא אחרת בגמרא כאן.
.
(קדושין כ"ה א')
2וכל אשר יגע בו. אמר ריש לקיש, וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים, זהו הסיטו זב מדבאור הענין, כי פסוק זה לא איצטריך לגופיה, דהא כבר כתיב בפסוקים הקודמים ענין נגיעה בזב, ולכן בא להורות ענין היסט בזב, והיינו שע"י תנועת גופו של זב במקצת הדבר וע"י זה נתנועע כל הדבר, טמא, כגון שהיה הזב בכף מאזנים ואוכלין ומשקין בכף שניה, בין נכרע הזב בין נכרעו הם נטמאו טומאת היסט, הואיל ונתנדנדו מכחו הרי זה כמו שנגע בהם ונעשו ראשון לטומאה, וזו טומאה יתירה בזב שלא מצינו כמותה בשאר הטומאות. ועיין בפ"ד דמס' זבים וברמב"ם פ"ח ממשכב. והא דכתבה התורה היסט בלשון נגיעה למימרא דהיסט ונגיעה כידיו, מה ידיו דוקא בנראה אף כל בנראה פרט לבית הסתרים, כפי שיבואר בסמוך, אף היסט מאבראי.
.
(נדה ס"ג א')
3וידיו לא שטף. תניא, א"ר אלעזר בן ערך, וידיו לא שטף במים, מכאן סמכו חכמים לנטילת ידים מן התורה מהמפרש בגמרא מאי משמע, וידיו לא שטף במים הא שטף טהור, בתמיה, הא טבילה בעי, אלא ה"ק ואחר שלא שטף טמא, ופירש"י הנוגע בזב ומי שאינו שוטף את ידיו שניהם טמאים ואסמכתא בעלמא היא, עכ"ל. אך בכ"ז אע"פ שאסמכתא היא מ"מ קשה להוציא הפסוק לענין אחר שאינו איירי ביה.
ואפשר לפרש כונת הגמרא בכלל, דהא ע"כ האי וידיו לא שטף פירושו טבילה, דהא זב צריך טבילת כל גופו, ומדהוציא הכתוב ענין טבילה בלשון שטיפת ידים, ש"מ שעיקר הטומאה באה מחמת הידים שעסקניות הן, וכתיב וכל אשר יגע בו הזב, וסתם נגיעה בידים, ורק משום חומר איסור צריך מחמת נגיעת הידים טבילת כל הגוף, וממילא מבואר שסתם ידים עסקניות הן, ואף כי א"צ מחמתן טבילת כל הגוף, אבל עכ"פ הן עצמן צריכין שיטוף להעביר הלכלוך כמו דבזב הם גורמים הטומאה, וזהו הבאור מ"ש מכאן סמכו חכמים לנטילת ידים מן התורה כמבואר. ואמנם אעפי"כ אמת הוא שאסמכתא היא, משום דעיקר הטעם דאפקיה רחמנא לטבילה בלשון שטיפת ידים הוא למעט בית הסתרים כפי שיבא בדרשה הבאה. וע' מדיני נט"י באו"ח סי' קנ"ט ומשכ"ל בפ' ויקרא (ד' כ"ה).
.
(חולין ק"ו א')
4וידיו לא שטף. כידיו, מה ידיו בנראה אף כל בנראה, פרט לבית הסתרים שאין צריך טבילה מוהדיוק הוא משום דע"כ האי וידיו לא שטף פירושו טבילת כל הגוף, שהרי זב לא סגי ליה בשטיפת ידים אלא בטבילה, ומדאפקיה רחמנא לטבילה בלשון שטיפת ידים בא להורות מה ידים בגלוי אף כל האברים שבגלוי צריכים טבילה לאפוקי בית הסתרים, כמו תוך העין, תוך האוזן, תוך החוטם, ותוך הפה וקמטי הגוף ותחת הדד ובית השחי, ומבואר במשנה ח' פ"ו דנגעים.
.
(תו"כ)
5וידיו לא שטף. ואפילו לאחר כמה שנים מזגוזמא תפס, והכונה כל עוד שלא טבל לאחר שספר שבעה. וטעם הענין כיון דהאי וידיו לא שטף פירושו טבילה כמש"כ בדרשות הקודמות, וכיון דצריך טבילה ממילא כל זמן שלא טבל אין מועיל לו כלום ואפי' ספירת שבעה, וכה"ג דרשינן בשבת ס"ד ב' על הפ' והדוה בנדתה בנדתה תהא עד שתבא במים.
.
(שם)