ומבן חמשים שנה ישוב. תניא, א"ר אבא בשם ר׳ לוי, חנה ע"י שהרבתה בתפלה קצרה ימיו של שמואל, שאמרה [ש"א א׳] וישב שם עד עולם, והלא אין עולמו של לוי אלא חמשים שנה, דכתיב ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה, הוא שהכתוב אומר (משלי י״ד:כ״ג) בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור יזושמואל לוי היה, וקשה לי דרשה זו בכלל, דהלא מצוה זו דאחר חמשים שנה ישוב אינה מצוה לדורות ורק לשעתה במדבר היתה, ולדורות אינו פסול רק אם נחלש מרוב זקנה כמבואר בדרשות בפ' הקודם, וצ"ל דאסמכתא בעלמא היא ואין משיבין על האגדה, ובכלל הענין מריבוי תפילה בארנו במקום אחר, ועיין ס"פ זו בפסוק אל נא רפא נא לה.
.
(ירושלמי ברכות פ"ד ה"א)
(ירושלמי ברכות פ"ד ה"א)