1וכי תקריב. ת"ר, וכי תקריב – כשתקריב, רשות ולא חובה כהענין דרשה זו פשוט כמש"כ בפרשה הקודמת בפסוק אדם כי יקריב דהלשון כי מורה על רשות, יעו"ש. ואשמעינן כאן דגם קרבן מנחה היא רשות ולא חובה, ונראה הרבותא בזה דהו"א כיון דהוצאת המנחה מעטה היא חובה להקריבה קמ"ל. אך לא נתבאר מה מקום לדרשה זו כאן באמצע הפרשה ולא בראשיתה, בפסוק ונפש כי תקריב, ואולי באמת קבועה הדרשה על אותו הפסוק וצריך לגרוס בגמרא במקום וכי תקריב – ונפש כי תקריב.
.
(מנחות ס"ג א')
2קרבן מנחה. תניא, א"ר יהודה, פנק לאומר הרי עלי מנחת מאפה שלא יביא מחצה חלות ומחצה רקיקין, ת"ל קרבן מנחה, קרק אחד אמרתי לך ולא שנים ושלשת קרבנות כומשום דכל המנחות באות עשרה עשרה, או עשרה חלות או עשרה רקיקין, וכשיביא מחצה חלות ומחצה רקיקין הוי כשני קרבנות.
.
(שם שם)
3מאפה תנור. ת"ר, מאפה תנור ולא מאפה כופח ולא מאפה רעפים ולא מאפה יורות. הערביים כזכל אלה מיני תנורים הן, דזוטר הבלייהו, ולא נעשו ביחוד לאפות פת. ועיין ברע"ב ותוי"ט ריש פ"ה דכלים בבאור מיני תנורים אלו.
[שם שם]
4בלולות בשמן. ת"ר, חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי כמות משוחים בשמן, חלות בלולות ולא רקיקין בלולים ורקיקין משוחים ולא חלות משוחות. מאי תלמודא, אפר רבא, לא לשתמיט ולכתוב קרא חלות משוחות ורקיקין בלולים כחבאור הענין משום דמצינו בכ"מ דלשון כזה לאו דוקא הוא, אלא באים ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה, כמו בב"מ ס"א א' אמר רבא דמה דכתיב את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך הוא הדין כסף במרבית ונשך באוכל, וכן בחולין קל"ז א' לא תעביד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך, הוא הדין גיזה בשור ועבודה בצאן, וכהנה הרבה, ולפי"ז היה אפשר לפרש גם כאן דמה שתפס הכתוב חלות בלולות ורקיקין משוחין לאו דוקא הוא, אלא הוא הדין חלות משוחות ורקיקין בלולין, ועל זה אמר דאינו כן, אלא חלות בלולות דוקא ורקיקין משוחין דוקא, ומפרש טעם הדבר, משום דאי ס"ד לאו דוקא הוא, לא הוי משתמיט הכתוב לכתוב באיזה מקום שנזכרים חלות ורקיקין [והם בפ' תצוה, צו, ונשא] חלות משוחות ורקיקין בלולין., אלא בכ"מ כתיב חלות בלולות ורקיקין משוחין, ומזה משמע דדוקא הוא חלות בלולות ורקיקין משוחין ולא להיפך.
.
(מנחות ע"ח א')