1ובא השמש וטהר. תניא, ובא השמש וטהר, ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה ואין כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה כגר"ל אם הוא מאלה הטמאים שמחוסרים כפרה היינו שצריכים להביא קרבן לטהרתן, והם זב וזבה ויולדת ומצורע, מותרין בכל זאת לאכול בתרומה אחר הערב שמש ואין צריכין להמתין עד למחר בבקר אחר הבאת הקרבן, וקרבן מעכב רק אכילת קדשים ולא תרומה, ועיין בדרשה הבאה. ושיעור הערב שמש הוא כשיוצאים שלשה כוכבים בינונים, וזהו עת כמו שליש שעה אחר שקיעת החמה, ועיין באו"ח סי' רל"ה.
.
(ברכות ב' א')
2ובא השמש וטהר. מאי ובא השמש וטהר – ובא השמש – ביאת השמש, וטהר – טהר יומא, ודילמא ובא השמש ביאת אורו, וטהר – טהר גברא, אמר רבה בר רב שילא, אם כן, לימא קרא ויטהר כדנסמך על הדרשה הקודמת דטמא שהוא מחוסר כפורים מותר לאכול בתרומה מיד אחר הערב שמש, וא"צ להמתין עד למחר בבקר אחר הבאת הקרבן, ובזה הוא מבאר הכרח דין זה, דע"כ הפירוש ובא השמש – ביאת השמש, וטהר – טהור יומא, ר"ל שבעבור היום נעשה טהור ממילא, וא"צ עוד פעולה לטהרתו, [והב' השמוש רגיל להיות חסר אף במקרא, כמו ויחלק עליהם לילה – במקום בלילה, היש בית אביך מקום ללון – במקום בבית אביך, בוקר וידע ה' במקום בבוקר, והרבה כהנה רבו מלספור], ולא ובא השמש ביאת אורו וטהר – טהור גברא, ור"ל שיאור השמש ביום השמיני זמן הטהרה לזב וזבה ויולדת ומצורע] ויעשה עוד פעולה לטהרתו, והיינו שיטהר עצמו בהבאת קרבנותיו, משום דא"כ הול"ל ויטהר ולא וטהר, ופירש"י דהול"ל ויטהר שהוא לשון צווי. ולו"ד י"ל הכונה דהול"ל ויטהר שהוא לשון עתיד, אבל וטהר משמע שכיון שעבר זמן הנגבל נעשה ממילא טהור.
ודע דלענין תרומת חו"ל וחלה בזה"ז [דנקרא ג"כ תרומה] דהוו מדרבנן, כתבו איזו פוסקים דג"כ צריך הערב שמש, עיין ברמב"ן ור"ן פ"ג דפסחים, והתוס' בכורות כ"ז ב' ושארי פוסקים כתבו דבזה"ז א"צ הערב שמש, רק מכיון שטבל לקריו שרי באכילתן, ולפי"ז צ"ע במה שסתם הרמ"א באו"ח סי' תנ"ז ס"ב, הלש עיסה ביו"ט של פסח שאם יש כהן שטבל לקריו מותר לאפות בשבילו, ר"ל בשביל החלה השייך לו, מפני שראוי לאכול בו ביום, ולפי דעת הפוסקים דצריך הערב שמש הלא לא חזי להכהן לאכול בו ביום, וצ"ע.
.
(שם שם ב')
3ובא השמש וטהר. ולמעלה (פ' ו') נאמר כי אם רחץ בשרו במים, לא קשיא, כאן לתרומה וכאן למעשר כהנתבאר בפסוק הקודם אות כ"א יעו"ש.
.
(יבמות ע"ד ב')
4מן הקדשים. [מן הקדשים ולא כל הקדשים], פרט לעירובין ולפחות ממאה כור"ל אם הוא מאלה הטמאים שצריכים להביא קרבן כפרה [ע"ל אות כ"ג] ונתערבה קודש בתרומה ויש פחות משיעור מאה סאין של תרומה לא יאכל מפני ששם קודש עלה, והוי כדין כל מחוסרי כפרה שאין אוכלין בקדשים, משא"כ תרומה שאין כפרתו מעכבתו מלאכלה, כמבואר לעיל. ומדייק זה מלשון מן הקדשים דמשמע מן הקדשים ולא כל הקדשים כאשר כן רגילין חז"ל לדרוש כמבואר לפנינו ר"פ ויקרא בפ' מן הבהמה. וכהאי גונא דריש בתו"כ בפסוק דלעיל ולא יאכל מן הקדשים, יעו"ש.
[ירושל' ערלה פ"ב ה"א].
5מן הקדשים. ריבה אוכלי תרומה באוכלי חולין, אוכלי חולין באוכלי תרומה, משקה תרומה במשקה חולין, משקה חולין במשקה תרומה כזקאי אדרשה הקודמת דבתערובות קדשים בתרומה לא יאכל מחמת הקדשים, וקמ"ל דלא נימא רק תערובות קדשים בתרומה לא יאכל בפחות ממאה, אבל תרומה בחולין יאכל בפחות ממאה קמ"ל מטעם רבוי הלשון כאן מן הקדשים דמיותר הוא, דאחרי דבפסוק הקודם כתיב מן הקדשים לא יאכל, ובפסוק זה בא להתיר האכילה, א"כ הול"ל רק ואחר יאכל.
.
(שם שם)
6מן הקדשים. טהור שאכל תרומה טמאה – בעשה, דכתיב ואחר יאכל מן הקדשים, מן הטהורים ולא מן הטמאים, וכל ל"ת הבאה מכח עשה – עשה כחדהוי משמעות הכתוב מדבר שהוא בקדושתו הוא שיאכל כשיטהר, אבל דבר עמא לא יאכל אע"פ שיטהר, והוי לאו הבא מכלל עשה, ולכן אינו אלא באיסור עשה, ולא באיסור מיתה ביד"ש ולא באיסור לאו ומלקות. ובגמרא שלנו יבמות ע"ג ב' הביאו סמך אחר לזה מפסוק דגבי מעשר בשעריך תאכלנו (פ' ראה) לזה ולא לאחר, ר"ל ולא לתרומה, וכן הוא דעת חד מ"ד בירושלמי כאן. והרמב"ם פ"ז ה"ג מתרומות הביא הדרשה שלפנינו מירושלמי, ואין תימא מה שבחר בדרשת הירושלמי נגד הבבלית, משום דכבר כתבנו כ"פ בחבורנו דדרך הרמב"ם להסמיך דרשה היותר פשוטה ומפרשה דאיירי באותו ענין, אף כי לא קיימא כן בגמרא, היכי שאין נ"מ לדינא, וכיון דדרשה שלפנינו היא במקום דין תרומה והדרשה דבשעריך תאכלנו היא גבי מעשר ואינה במקום פרשה זו, לכן הביא זו שלפנינו.
.
(ירושלמי בכורים פ"ב ה"א)
7כי לחמו הוא. מלמד שהוא מעלה את החטים כמו שהוא רוצה ומקנב את הירק כל שהוא רוצה כטלשון זה מיותר, ודריש דנעשה לו כלחם ביתו שאוכלו בכל אופן שרוצה. וצ"ע קצת מחולין קל"ב ב' דדריש שם מפסוק למשחה (פ' קרח) דמתנות כהונה נאכלות בגדולה כדרך שהמלכים אוכלים, והיינו במאכלים טובים, הרי שאסור לו לאכלם כמו לחם ביתו, ועיין מש"כ בפ' קרח שם בבאור עכין זה.
.
(תו"כ)
8כי לחמו הוא. תניא, יכול תהא קניבת ירק חול, ת"ל כי לחמו הוא, הרי הוא בקדושתו לר"ל שכל דבר מן התרומה ואפי' קניבת ירק היא קודש ואסור לו לאבד אותה, ועיין במס' תרומות פי"א.
.
(תו"כ)