1ולחם. החטים והשעורים והכוסמין ושבולת שועל והשיפון אסורין בחדש מלפני הפסח, מנה"מ, אמר ריש לקיש, אתיא לחם לחם ממצה, מה לחם דהתם חמשת מינים אלו, אף לחם שבכאן חמשת מינים אלו מדובמצה בעינן דבר הבא לידי חימוץ ואין בא לידי חימוץ אלא חמשת המינין בלבד, ועיין בירושלמי חלה פ"א ה"א יליף עוד דרשה אחת דלחם כולל רק חמשת המינים בלבד.
.
(שם ע' ב')
2ולחם וקלי. הקיש קלי ללחם, את שחייבין על לחם שלו משום חדש חייבים על קלי שבו, ואת שאין חייבים על לחם שלו אין חייבים על קלי שבו מהקס"ד דקלי האמור בתורה כולל גם קלי משארי המינים, ועל זה אמר דאתקש קלי ללחם, מה לחם אינו כולל כי אם חמשת המינים כמבואר לעיל כך קלי.
.
(ירושלמי חלה פ"א ה"א)
3ולחם וקלי וכרמל. א"ר יצחק, האוכל להם וקלי וכרמל קודם לעומר לוקה שלש, ואע"פ שאין לוקין על לאו שבכללות, שאני הכא דמייתרי קראי מודבכלל לחם הוי גם קלי וכרמל שכולל כל חמשת המינים כמו גבי מצה וחלה כמשכ"ל, ואיירי שאכל כזית מכל אחד. ובאור שם כרמל עיין לעיל בפ' ויקרא.
.
(כריתות ה' א')
4עד עצם היום. עד עצומו של יום ועד בכלל מזבאור הענין, כי בפסוק כתיבי שני זמנים, עד הביאכם, עד עצם היום הזה, ולכן מפרש עד הביאכם בזמן שביהמ"ק קיים, ועד עצם היום הזה – בזמן הזה, שהחדש אסור עד יום ט"ז בניסן שאז זמן הבאתו וס"ל עד עצם היום, עצומו של יום ולא כשהאיר היום, ועד בכלל עד כל יום ט"ז, והיינו עד תחלת ליל י"ז [ואצלנו שעושין יו"ט ב' ימים אסור כל יום י"ז עד תחלת ליל י"ח]. וטעם הדבר שאסור כל היום ולא עד זמן הקרבת העומר שהוא חצות הוא כפי המתבאר בגמרא משום גזירה שמא יבנה ביהמ"ק בליל ט"ז ולא יספיקו להקריב העומר עד חצות ויטעו לאכול כבכל השנים, ובאמת בזמן שביהמ"ק קיים אסור עד הבאת העומר, לכן אסרו לעולם כל יום ט"ז, ועיין מכל ענין זה בסוגיא כאן ובר"ה ל' א' ובסוכה מ"א א'.
.
(מנחות ס"ח ב')
5בכל משבתיכם. תניא, ר' אליעזר אומר, בכל משבותיכם – בכל מקום שאתם יושבים [ואפילו בחו"ל], ורבנן אמרי, בכל משבותיכם – לאחר ירושה וישיבה משמע מחר"ל לאחר שכבשו את הארץ ונתיישבו בה, ולאפוקי הזמן שהיו עסוקים בכיבוש שנמשך י"ד שנים, אבל בחו"ל אין אסורים בחדש. ובירושלמי ערלה פ"ג ה"ד מפרשי חכמים דהפי' בכל משבותיכם – בתבואה שיצאה מא"י לחו"ל שנוהג בהם איסור חדש.
והנה פלוגתא זו דר"א ורבנן היא היסוד והבסיס למחלוקת כבירה ועתיקה בין הפוסקים אם איסור חדש נוהג בחו"ל או לא, ובאור המחלוקת, כי לכאורה יחיד ורבים הלכה כרבים, ורבנן סבירא להו דאינו נוהג בחו"ל, אך כנגד זה מצינו סתם משנה בפ"ג מ"ט דערלה דהחדש אסור מן התורה בכל מקום, וזה כר' אליעזר, וא"כ הלכה כסתם משנה, וכן מצינו הרבה אמוראים במנחות ס"ח ב' דס"ל חדש בחו"ל דאורייתא, ודעת המקילים דמאותה סתם משנה אין ראיה, די"ל דאותה משנה נשנית קודם משנה זו דקדושין דבה פליגי ר"א ורבנן, וקיי"ל דסתם ואח"כ מחלוקת אין הלכה כסתם [סברא זו העירו הט"ז ביו"ד סי' רנ"ג ס"ק ד' ומג"א ס"ס תפ"ט, ותמיהני שכתבו כן לדבר מוחלט, בעוד שהנמוק"י פ' החולץ כתב בשם רמב"ן דאין זה כלל מוחלט אלא רק לפעמים אין הלכה כסתם, יעו"ש, וצ"ע], וכנגד דעת האמוראים במנחות המחמירים מצינו גם כאלה שמקילים, וכיון שכן, לא גזרו עתה במדינות הרחוקות מא"י, וגם בירושלמי סוף ערלה אמרו על מתניתין הנ"ל ר' אלעזר היא, משמע דס"ל דיחידאה היא.
זה הוא בכלל מצב ויסוד מחלוקת הפוסקים בענין זה, וכבר נתחברו לתכלית בירור דין זה תשובות ארוכות וקונטרסים וספרים מיוחדים, אבל עם כ"ז עדיין לא בא הדבר להחלט גמור.
עד דור שלפנינו, בו יצא השמש על הארץ, גדול האחרונים, הגר"א מווילנא, בסופה וסערה דרכו נגד דעת המקילים, וכל כך רתח ביה חומר דין זה עד שפגע בכבוד המקילים בדברים בוטים [ע' באורי הגר"א ליו"ד סי' רצ"ג ס"ק ב'], ורבים תמהו על זה בעת שידוע שזה נגד דרכו הקדושה ומדותיו התרומיות, דרך ומדות חכמים נקיי הדעת להשמיע בנחת דבריהם.
ונראה טעמו בזה שלמד בזה אל דרך הקודש דרך חז"ל שמצינו להם שבענין כיוצא בזה גם הם חמה יצאו, כמ"ש בקדושין ל"ט א', כל האומר אין ערלה בחו"ל לא יהא לו נין ונכד וכו', ובודאי היה לחז"ל טעם ידוע להרים קול כשופר ולהתריע על האיסור למען ידע העם להזהר, ואולי מפני שהוא דבר המצוי ואיסורו נוגע לכל ישראל, וא"כ כש"כ איסור חדש שנכשלין באיסורו כל ישראל ובכל שעה ממש.
.
(קדושין ל" ז א')