לשוב. תניא, מניין לנרצע שכלו לו ימיו ורבו מסרהב בו לצאת וחבל ועשה בו חבורה שהוא פטור, ת"ל ולא תקחו כופר לשוב – ולא תקחו כופר לשב עואיירי שהגיע יובל כדכתיב ריש פ' משפטים ואם אמור יאמר העבד וגו' ורצע אדוניו את אזנו ועבדו לעולם ודרשינן לעולמו של יובל ואח"כ יצא לחפשי, ודריש הלשון לשוב – לשב, למי שרוצה לשוב לקלקולו ולהיות עבד, או הפירוש לשב למי שדינו להיות שב אל משפחתו ואינו רוצה, לא תקחו כופר לצרכו שום ממון מהבעלים. ובגמרא מפרש [אליבא מ"ד לא עביד אינש דינא לנפשיה אלא במקום פסידא] דאיירי בעבד שמסר לו רבו שפחה כנענית דעד האידנא היתה לו בהיתר ועכשיו שצריך לצאת לחפשי אסורה היא לו, ודרשה זו אסמכתא היא, ועיקר הטעם משום דרשאי להלקותו להפרישו מאיסורא, ומהאי טעמא מבואר בחו"מ סי' תכ"א סי"ג דכל מי שאדם תחת רשותו ורואה בו שהוא עושה דבר עבירה רשאי להכותו ולייסרו כדי להפרישו מאיסור וא"צ להביאו לב"ד, ועיי"ש עוד מזה.
. (ב"ק כ"ח א׳)
לשבת בארץ. אמר אביי, נקטינן, נגמר דינו ומת מוליכין את עצמותיו לשם, דכתיב לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן, איזו היא ישיבה שהיא בארץ, הוי אומר זו קבורה עזגם בזה צ"ל הטעם משום דגם לאחר מיתה צריך כפרה וכמש"כ לעיל בפ' כ"ח וכפי שנבאר אי"ה ס"פ שופטים בפסוק כפר לעמך ישראל.
. (מכות י"א ב')