ויחד יתרו. רב אמר, ויחד – שהעביר חרב חדה על בשרו טשמל עצמו לשם גירות. , ושמואל אמר, שנעשה בשרו חדודין חדודין יקמטין קמטין, שבלבו היה מיצר על מפלת מצרים, ולכאורה משמע דמדייקו לשון ויחד יתרו מדלא כתיב וישמח, וכ"מ במפרשים, אבל לדעתי אין זה מספיק, שהרי מצינו כ"פ לשון זה המורה על שמחה, כמו תחדהו בשמחה את פניך (תהילים כ״א:ז׳), חדות ה' היא מעוזכם (נחמי' ח'), עוז וחדוה במקומו (דברי הימים א ט״ז:כ״ז), ולכן נראה שסמכו לדרוש כן הלשון ויחד מפני שיש לדייק בכלל ענין הפסוק, כי בספור משה ליתרו כלולים שני ענינים, הא' דבר הטובה שעשה הקב"ה לישראל, והב' את אשר עשה לפרעה ולמצרים, ומיד אחרי זה כתיב ששמח יתרו [רק] על הטובה שנעשה לישראל ונשמט ששמח גם על הפרט השני מה שנעשה לפרעה ולמצרים, ומבואר מזה דעל זה באמת לא שמח, משום דבלבו היה מיצר על הרעה שמצאתם וכדמפרש, וסמכו דרשתם על הלשון ויחד שאינו לשון מצוי מאד, ודו"ק. , אמר רב, היינו דאמרי אינשי, גיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאה קמיה יאבילקוט ובש"ס כ"י הגירסא אמר רב פפא, וכן נכון, דלהגירסא שלפנינו אמר רב קשה שיביא רב ראי' לדעתו של שמואל בעת שהוא חולק עליו בזה, והנה בבכורות ריש דף י"ז א' פירש"י לענין דאיירי שם דלשון עשרה דרי רגיל הש"ס לומר בכ"מ אף דמשמע לעולם, ונראה דכאן אינו כן, אלא רק מספר עשרה דרי – מצומצם ממש, וראיה ממ"ש בקדושין ע"ה א' גר עד עשרה דורות מותר בממזרת מכאן ואילך אסור, ופרשו המפרשים והפוסקים הטעם משום דאחר עשרה דרי נשתקע ממנו שם גירותי' כמש"כ הרמב"ם פט"ו מאס"ב ובאה"ע סי' ד' סכ"ב, וא"כ כיון דעד עשרה דרי לא נשתקע ממנו שם גירותי' אסור עד אז לבזות ארמאה באפיה. .
(סנהדרין צ"ד א')
(סנהדרין צ"ד א')