1ולחמי רשף. א"ר יצחק, כל הקורא ק"ש על מטתו מזיקין בדלין ממנו, שנאמר (איוב ה׳:ז׳-ח׳) ובני רשף יגביהו עוף, ואין עוף אלא תורה, שנאמר (משלי כ״ג:ה׳) התעיף עיניך בו ואיננו סחכי כל אותה הפרשה איירי בענין תלמוד תורה כמבואר בסוגיא דחולין ו' א' ומוסב על מ"ש שם מקודם ואל בינתך אל תשען כלומר אל תשען בבינתך שלא לחזור על גירסתך יען כי אך התעיף עינך בו ואיננו היינו אך סגרת עיניך מלמודך הוא משתכח ממך ואיננו, וכחן הוי הפירוש ובני רשף יגביהו עוף העוף מסלק ממך את רשף וכדמפרש.
, ואין רשף אלא מזיקין, שנאמר מזי רעב ולחומי רשף וקטב מרירי סטצ"ע דפתח בק"ש וסיים בתורה. וצ"ל דגם ק"ש בכלל תורה וכמ"ש במנחות צ"ע ב' אפילו לא קרא אדם אלא ק"ש שחרית וערבית קיים והגית בו יומם ולילה, ואין ה"נ אם עוסק בתורה ג"כ כן הוא, אלא מדקיי"ל מטעם אחר שצריך לקרות ק"ש על המטה תפס ק"ש, כך נ"ל.
.
(ברכות ה' א')
2ולחמי רשף. אמר ריש לקיש, כל העוסק בתורה יסורין בדלין הימנו, שנאמר (איוב ה׳:ז׳-ח׳) ובני רשף יגביהו עוף ואין עוף אלא תורה, שנאמר (משלי כ״ג:ה׳) התעיף עיניך בו ואיננו, ואין רשף אלא יסורים, שנאמר מזי רעב ולחומי רשף עעיין בדרשה הקודמת דיליף כן לענין מזיקין, וכאן דריש כזה לענין יסורין, משום דהלשון ולחומי רשף בין מזי רעב ובין קטב מרירי שהוא בין רעב למזיקין, ודריש המקרא לפניו ולאחריו. ובכלל ענין פרישת היסורין מהעוסק בתורה י"ל עפ"י הכתוב (משלי ג׳:ח׳) רפאות תהי [התורה] לשריך ושקוי לעצמותיך (שם ד') ולכל בשרו מרפא, ואשר מהאי טעמא אמרינן בעירובין נ"ד א' חש בראשו יעסוק בתורה, חש בכל גופו יעסוק בתורה וכו' עיי"ש, ולכאורה צ"ע למה צריך ללמוד זה כאן מדרשה כפולה ואחוזה בכמה פסוקים בעוד שהיה אפשר להביא בפשיטות מפסוק דמשלי הנזכר, וי"ל משום דבאותו הפסוק לא כתיב מפורש דאתורה קאי, או דניתא ליה להסמיך זה גם בתורה.
.
(שם שם)
3ושן בהמת וגו'. היכי דמי, שתהא בהמתו נושכת ומעלה נומי והולך ומת בה עאומסיים בספרי וכבר אמרו הי' מעשה שרחלים נושכים וממיתים. ועיקר טעם דרשה זו נראה פשוט דאל"ה אינו מובן ענין קללה זו אשר לכאורה שן בהמות מכלה רק טובו של אדם אבל לא את האדם עצמו, וכאן איירי בענשי הגוף, לכן דריש דשן בהמות ישולח בהגוף, והיינו בבהמות שיש להם ארס כנחש והוי הפירוש ושן בהמות אשלח בם עם חמת זוחלי עפר כמו ושן בהמות עם חמת זותלי עפר אשלח בם, ודו"ק. ומה שיש עוד ללמוד מפסוק זה מבואר לפנינו בפ' משפטים בפסוק ושלח את בעירה.
[ספרי].
4חמת זחלי עפר. א"ר יוחנן, כל המורה הלכה בפני רבו ראוי להכישו נחש שנאמר (איוב ל״ב:ו׳) ויען אליהוא בן ברכאל הבוזי ויאמר צעיר אני לימים על כן זחלתי, וכתיב עם חמת זוחלי עפר עבהנה אעפ"י דאין דרשה זו אלא אסמכתא ורמז בעלמא, בכ"ז י"ל סמך לעונש זה עפ"י המבואר בסוגיא כאן דלא מתו בני אהרן אלא בשביל שהורו הלכה בפני משה רבם, וידוע שבני אהרן נדונו בשריפה כמבואר בפ' שמיני, ומבואר בכ"מ בגמרא דעונש שריפה בזה"ז הוי נשיכת נחש, עיין בכתובות ל' ב' ועוד בכ"מ. וע"ע מענין זה לפנינו בפ' מטות בפ' ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא, ואח"כ ראיתי בס' עיון יעקב שרמז לזה.
.
(עירובין ס"ג א')
5חמת זחלי עפר. אמר רב יוסף, כל החולק על מלכות בית דוד ראוי להכישו נחש, כתיב הכא (מלכים א א׳:ט׳) ויזבח אדניהו צאן ובקר ומריא עם אבן הזחלת וכתיב עם חמת זוחלי עפר עגדהיינו נחש, כמש"כ ביה על גחנך תלך. ושייכות עונש זה לעון זה פי' בחא"ג משום דהחולק על המלכות הוא בסתם מפני הקנאה, והנחש אף הוא מלך שבחיות ונתקנא באדם היותר חשוב ממנו, ולכן ראוי להכישו נחש שעשה כמדתו, עכ"ל. ואינו מבואר, כי הלא לפי"ז היה צריך להענש כמו שנענש הנחש, וגם למה לא יענש בכזה סתם מקנא בחבירו שעשה כמעשה הנחש, וגם מה שכתב שהנחש הוא מלך שבחיות – אינו כן, אלא הארי הוא מלך החיות כמבואר בחגיגה י"ג ב'. ולי נראה דעיקר היסוד הוא על הענין דפ' חקת וידבר העם באלהים ובמשה וישלח ה' בעם את הנחשים וינשכו את העם, אלמא דהמתלונן על משה היה נענש בנשיכת נחש, ויליף בסמך ראיה לענין כזה גם במלכות בית דוד.
.
(סנהדרין ק"ו א')
6זחלי עפר. מאן אינון, אלו תנינים, שאין שלטונם אלא בעפר עדכמש"כ על גחונך תלך, ומשם הוא מזיק ומאכלו עפר, ומזה כחו ועיין בפירש"י.
[ספרי].