מקץ ארבעים יום. והא ארבעים נכי חד הוו, אמר אביי, תמוז דההיא שתא מליוה מליא, דכתיב (איכה א׳:ט״ו) קרא עלי מועד לשבור בחורי ידחשבון הל"ט יום הוא משום דכפי שיתבאר להלן ריש פרשה י"ד שלח משה את המרגלים בכ"ט בסיון וחזרו בט' באב. הרי חד דסיון וכ"ט דתמוז וט' דאב, ומשני שעשו חודש תמוז של אותה השנה מלא, משום דכתיב קרא עלי מועד לשבור בחורי, ונקטינן שחודש חסר שבא אחר חודש מלא עבדינן ב' ימים ר"ח והוי יום ראשון השלמה לר"ח שלמעלה ממנו לעשותו מלא ונמצאו ב' ימים טובים בחודש מלא, אחד בתחילתו ואחד בסופו, וה"ק, זימן עלי מועד לשבירת בחורי בט' באב, שמגלגלין חובה ליום חייב, וכמ"ש בסנהדרין ק"ב א' עת היא מזומנת לפורעניות, בט' באב שבו מרגלים, ונגזר על אותו הדור שלא יכנסו לארץ, בו נחרב הבית בראשונה ובשניה, בו נלכדה ביתר ונחרשה העיר ירושלים [ובגלותינו – גירוש ספרד בשנת רנ"ב ככתוב על הקדמת מהר"י אברבנאל לנו"ך].-
ודע שכתב הרא"ש סוף פסחים סי' מ' בענין המספר חמשים יום לספירת העומר וארבעים יכנו במלקות, כתב דדרך הכתוב כשמגיע המנין לסכום עשירית פחות אחת מונה אותו בחשבון עשירית ואינו משגיח על חסרון האחד [כלומר אע"פ שאין מונים אלא מ"ט יום ואין לוקין אלא ל"ט], כיוצא בו, כל הנפש הבאה מצרימה שבעים, עכ"ל, וצ"ע מדרשה שלפנינו דמבואר דהמספר ארבעים הוא מצומצם, דאל"ה מאי פריך הא ארבעים נכי חד הוו, וכן צ"ע בכלל זה מקדושין ל"ח א' על הפסוק דפ' בשלח את המן אכלו ארבעים שנה, ופריך וכי ארבעים שנה אכלו והלא ארבעים שנה חסר שלשים יום אכלו, ולמה שכלל הרא"ש הלא לא קשה מידי, וכן בב"ב קכ"ג א' על הפ' כל הנפש הבאה לבית יעקב שבעים פריך והא אינם אלא ס"ט, ולדעת הרא"ש מאי קושיא, וכן בסנהדרין ק"ז ב' פריך בסתירת הכתובים (שמואל ב ה׳:ה׳) ארבעים שנה מלך דוד, בחברון שבע שנים וששה חדשים ובירושלים שלשים ושלש שנה, כלומר והוי יתרון ששה חדשים, ולדברי הרא"ש הלא לא קשה מידי, שכן תפס מספר שלם בעשיריות, דבודאי אין חילוק בין חסרון מעט להמספר ובין יתרון מעט, ועי' בק"נ שם שהעיר מב"ב שהבאנו, אבל מסוגיא שלפנינו ומקדושין ומסנהדרין לא העיר, וההכרח לומר שאין משיבין מן האגדה, כי מכיון דמוצא הגמרא לדרוש תלו דרשתם באיזו דקדוק הלשון והענין כנודע.
ובכלל יש להעיר בכללו זה של הרא"ש נ"מ בדיני ממונות, באחד שהוציא שטר חוב על מאה מנה והלוה טוען שלא לוה רק צ"ט, ובכ"מ הרי מביאין ראי' מלשון התורה ללשון בני אדם, וצ"ע. וע"ע מש"כ בענין זה בפ' עקב בפ' מה ה' אלהיך שואל מעמך. .
(תענית כ"ט א׳)
ודע שכתב הרא"ש סוף פסחים סי' מ' בענין המספר חמשים יום לספירת העומר וארבעים יכנו במלקות, כתב דדרך הכתוב כשמגיע המנין לסכום עשירית פחות אחת מונה אותו בחשבון עשירית ואינו משגיח על חסרון האחד [כלומר אע"פ שאין מונים אלא מ"ט יום ואין לוקין אלא ל"ט], כיוצא בו, כל הנפש הבאה מצרימה שבעים, עכ"ל, וצ"ע מדרשה שלפנינו דמבואר דהמספר ארבעים הוא מצומצם, דאל"ה מאי פריך הא ארבעים נכי חד הוו, וכן צ"ע בכלל זה מקדושין ל"ח א' על הפסוק דפ' בשלח את המן אכלו ארבעים שנה, ופריך וכי ארבעים שנה אכלו והלא ארבעים שנה חסר שלשים יום אכלו, ולמה שכלל הרא"ש הלא לא קשה מידי, וכן בב"ב קכ"ג א' על הפ' כל הנפש הבאה לבית יעקב שבעים פריך והא אינם אלא ס"ט, ולדעת הרא"ש מאי קושיא, וכן בסנהדרין ק"ז ב' פריך בסתירת הכתובים (שמואל ב ה׳:ה׳) ארבעים שנה מלך דוד, בחברון שבע שנים וששה חדשים ובירושלים שלשים ושלש שנה, כלומר והוי יתרון ששה חדשים, ולדברי הרא"ש הלא לא קשה מידי, שכן תפס מספר שלם בעשיריות, דבודאי אין חילוק בין חסרון מעט להמספר ובין יתרון מעט, ועי' בק"נ שם שהעיר מב"ב שהבאנו, אבל מסוגיא שלפנינו ומקדושין ומסנהדרין לא העיר, וההכרח לומר שאין משיבין מן האגדה, כי מכיון דמוצא הגמרא לדרוש תלו דרשתם באיזו דקדוק הלשון והענין כנודע.
ובכלל יש להעיר בכללו זה של הרא"ש נ"מ בדיני ממונות, באחד שהוציא שטר חוב על מאה מנה והלוה טוען שלא לוה רק צ"ט, ובכ"מ הרי מביאין ראי' מלשון התורה ללשון בני אדם, וצ"ע. וע"ע מש"כ בענין זה בפ' עקב בפ' מה ה' אלהיך שואל מעמך. .
(תענית כ"ט א׳)