אם כשב. תניא, כשב – לרבות את הפסח לאליה לבשתהא קריבה עם אימורין כנגד הכליות ולמטה, כדכתיב בסמוך לעומת העצה יסירנה. וטעם הדיוק הזה מלשון כשב הוא משום דכשב קרא יתירא הוא, דכיון דכתיב. מקודם ואם מן הצאן ואח"כ כתיב (פ' י"ב) ואם עז קרבנו, וסתם צאן כולל רק כבשים ועזים, וא"כ מוכח דהכלל הקודם ואם מן הצאן איירי רק בכבש, ובאמת מצינו בעלמא דשם צאן בא תחת שם כבשים היכי דכתיב בתרי' עזים, כמו בשמואל א' כ"ה ולו צאן שלשת אלפים ואלף עזים, שפירושו שלשת אלפים כבשים ואלף עזים, ולכן דריש כאן שבא להורות דין מיוחד על קרבן אחר הבא מן הכבשים והוא פסח שאלייתו קריבה. ושייכות רבוי זה מכשב הוא משום דבכל קרבנות כשב כתיב אליה עם האימורין, בשלמים כתיב (פ' ט ) חלבו האליה, ובאשם כתיב (צו, ז' ג') את האליה, וחטאת הוי כאשם, אבל פסח אימורין גופייהו לא כתיבי בהדיא אלא ילפינן (פסחים ס"ד ב') מאת דמם תזרוק ואת חלבם תקטיר (פ' קרח), הלכך אלייתו צריכה להתרבות, ומפני שפסח בא מן הכבשים לכן מרבינן לזה מרבוי דכבש, אבל בקרבנות שבשור לא הוזכר כלל אליה באימורין.
אם כשב – לרבות פסח שעברה שנתו ושלמים הבאים מחמת פסח לכל מצות שלמים שטעונים סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק לגהלשון אם מיותר הוא, דהול"ל ואם מן הצאן כשב הוא מקריב כמו בריש פרשה א' אם עולה קרבנו מן הבקר ולא כתיב אם מן הבקר, ולכן אתא לרבויי לכל מין שלמים שדינו כמו שמבואר בפרשה, דלשון אם כשב מורה אם רק כשב הוא אז דינו כמבואר כאן, ומרבה פסח שעברה שנתו, דמצות פסח שיהיה בן שנה ואם הקדישו כבש לפסח ונמצא שבשעת הקרבה כבר עברה שנתו דינו להקריב שלמים, וכן מרבה שלמים הבאים מחמת פסח, כגון מי שאבד קרבן פסחו ומצאו אחר שהפריש פסחו והרי שניהם עומדים דינו להקריב איזה מהן שירצה לפסח והשני קרב שלמים, ואם מצאו אחר שקרב פסחו קרב שלמים, וכן חגיגת הפסח שקרבה שלמים. ועיין משכ"ל אות ל"א.
.
(פסחים צ"ו ב')
(פסחים צ"ו ב')