תורה תמימה על התורה · בראשית · פרק 24 · פסקה 2

המושל וגו'. א"ר אלעזר, המושל בכל אשר לו – שמושל בתורת רבו, מלמד שאליעזר עבד אברהם זקן ויושב בישיבה היה ^יאעיין מש"כ לעיל פ' לך בפסוק הוא דמשק אליעזר ולעיל בפסוק הקודם אות א'. מענין תורת אברהם. .
(יומא כ"ח ב')

המושל וגו'. הכותב לאחד שיהיה מושל ושולט בכל אשר לו אינו לשון מתנה אלא לשון אפוטרופסות, שכן מצינו באליעזר עבד אברהם דכתיב ביה המושל בכל אשר לו ^יבואי אפשר שיהיו שלו ממש, דהא כתב אברהם כל אשר לו ליצחק, כמבואר בס"פ זו, אלא ודאי הי' רק אפוטרופוס וזה הוי לשון אפטרופסות. ועיין בשו"ת פנים מאירות ח"א סי' כ"ט דעיקר דבר העמדת אפוטרופס ותוקף קניניו ומכירותיו הוי רק מדרבנן, וצ"ע שהרי כאן משמע דיש סמך לענין זה בתורה, וכ"מ מדרשא פ' קרח כן תרימו גם אתם למעט אפוטרופסין, משמע דרק לתרומה מיעטה התורה ולכל דבר הוי כח ודין אפוטרופוס מה"ת, ודוחק לחלק בין אפוטרופוס ליתומים ואפוטרופוס לגדולים, וכ"מ בקדושין מ"ב א' מניין ליתומים שבאו לחלק בנכסי אביהן שב"ד מעמידין להם אפוטרופוס שנאמר ונשיא אחד למטה וכו', הרי דיליף לדין אפוטרופוס מה"ת, וצ"ע, וע' מש"כ בפ' קרח שם. [תשובות הרא"ש כלל פ"ד].

שים נא ידך וגו'. מכאן לנשבע שצריך לאתפושא חפצא בידי' ^יגכלומר חפץ קדוש כמו ס"ת או תפלין, כמו שהשביע אברהם את אליעזר במילה. ומה שהשביעו במילה דוקא י"ל משום דאז לא נצטוו יותר [תוס'], וגם י"ל ע"פ מ"ש במ"ר דמפני שנתנה להם המילה בצער לכן היו נשבעים בה. –
ואיתא בסוגיא כאן, אמר רב פפא, האי דיינא דאשבע בתפלין נעשה כטועה בדבר משנה, ר"ל דס"ל דרק בס"ת צריך להשביע, וכתבו התוס', אע"פ שהשביע אברהם את אליעזר במילה, היינו טעמא משום דלת"ח די בתפלין ואין צריך לו ס"ת דוקא, כמבואר בגמרא. וע"פ זה יתבאר מה שהוסיף כאן הכתוב לתאר את אליעזר בתאר המושל בכל אשר לו, שאין צריך כ"כ לענינא, אך הנה אמרו ביומא כ"ח ב' והובא בדרשא לעיל המושל בכל אשר לו – שמושל בתורת רבו, מלמד שאליעזר זקן ויושב בישיבה הי', ובא הכתוב לאשמעינן דמכיון שהי' ת"ח השביעו במילה ולא הי' צריך אצלו ס"ת, הוא ספר המצות שהי' לאברהם אבינו כמש"כ לעיל בפסוק א' אות א'. –
וע' בתוס' הקשו למה קיי"ל דרק בשבועת מודה במקצת בעינן נקיטת חפץ ולא גם בשבועת העדות ושבועת בטוי ופקדון, והניחו בתימה, והרא"ש כאן בסוגיא (פ"ו ס"ס א') כתב מכח קושיא זו דבאמת דרשא זו מנקיטת חפץ באברהם היא אסמכתא בעלמא, ותקנת חכמים להטיל אימה על הנשבע, לכן בשבועת עדות ובטוי ופקדון לא בעינן נקיטת חפץ, עכ"ל, ולבד שאיני מבין למה לא נאיים גם בכל השבועות בנק"ח, עוד זאת קשה מאד בעיני לומר בהחלט בשביל הערה זו דדרשא זו אינה אלא אסמכתא, כי אף אם אמנם. קושיא זו כשהיא לעצמה דורשת ישוב, אבל לעשות בשביל זה דרשא סתמית לאסמכתא, לדעתי לא מסתבר כלל, וכבר הורה זקן הפוסקים הרמב"ם, כי בשביל קושיא לא נדחה הלכה ממקומה [שו"ת רמב"ם סי' מ' וע' בהה"מ ריש פט"ו מאס"ב], וגם ההערה השניה שבשבילה החליט הרא"ש לומר שדרשא זו אסמכתא אינה מכרחת, כפי שיתבאר להמעיין.
ולולא דברי הרא"ש הו"א דדרשא זו עקרית ויסודית היא, ומדינא דאורייתא בעינן נקיטת חפץ, ואי קשיא למה רק בשבועת מודה במקצת בעינן זה ולא גם בשבועת עדות ובטוי ופקדון, נראה משום דכיון דרק בשבועת מודה במקצת כתיב ונקרב בעל הבית אל האלהים, עד האלהים יבא דבר שניהם (משפטים), דזה מורה על השבועה כמבואר במקומו, לכן מקיימין דבר זה ככתוב בזה שאוחזין חפץ של קדושה ביד ובזה אנו מקיימין קירוב לאלהים, אבל בשאר מיני שבועות דלא כתיב קירוב לא בעינן נקט"ח שתכליתו לקיים מצות קירוב, ודו"ק. .
(שבועות ל"ח ב')