1ויאמר ה' אלהים אל הנחש. תניא, רבי אומר, בקללה מתחילין מן הקטן, שבתחלה נתקלל נחש ואחריו חוה ואחריו אדם, שנאמר ויאמר ה' אלהים אל הנחש והדר לאשה ולאדם חנראה טעם הדבר משום דאולי בתוך כך תשוב מדת הדין או תתעורר איזו זכות להגן, ישאר הגדול ליהנות מהגנה זו. וע' לפנינו בפ' שמיני בפ' ויאמר משה אל אהרן ואל אלעזר, דבגדולה מתחילין מן הגדול, וע' מש"כ שם. .
(ברכות ס"א א')
2ויאמר ה' אלהים אל הנחש. מכאן שאין טוענין למסית, ומאי הוי לי' לטעון, דברי הרב, ודברי התלמיד דברי מי שומעין – דברי הרב שומעין טועיין בב"ק נ"ו א' דהא דפטורין מטעם דברי הרב ודברי התלמיד וכו' הוא רק בדיני אדם, אבל בדיני שמים חייבין, והנה לפי"ז לכאורה אין זה טענה כאן בנחש שהקב"ה דנו. ואמנם התוס' שם בארו דרק בשוכר עדי שקר אז חייבין בדיני שמים, אבל באמירה בעלמא פטורים גם מדיני שמים, וטעם הדבר משום דבאמירה בעלמא אפשר לו להתנצל לומר דסבור שלא ישמע לו, משא"כ בשוכר שידע שבודאי ישמע לו, ולפי"ז ניחא כאן שההסתה היתה באמירה בעלמא, וכ"מ בש"ך לחו"מ סי' ל"ב ס"ק ג' עיי"ש. .
(סנהדרין כ"ט א')
3ויאמר ה' אלהים אל הנחש. תניא, מפני מה הנחש משמש פנים כנגד פנים ידרד כבוד וצניעות, ולא כן טבע שאר הבעלי חיים. , מפני שדברה שכינה עמו, דכתיב ויאמר ה' אלהים אל הנחש יאוגם מטבע הדג כן הוא, וזה ג"כ מפני שדברה שכינה עמו, כמו שכתוב (יונה ג') ויאמר ה' לדג, וזולתם אין טבע זו בכל הברואים זולת האדם. .
(בכורות ח' א')
4ארור אתה וגו'. ת"ר, כל הנותן עיניו במה שאינו שלו, מה שמבקש אין נותנין לו ומה שבידו נוטלין ממנו, שכן מצינו בנחש הקדמוני שנתן עיניו במה שאינו שלו יברומז למ"ש בסמוך שרצה להרוג את אדם ולישא את חוה, ועיין לעיל בפסוק והנחש היה ערום מ"ש שם. מה שבקש לא נתנו לו ומה שבידו נטלוהו ממנו, אמר הקב"ה, אני אמרתי יהא מלך על כל בהמה וחיה ועכשיו ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה. אני אמרתי יהלך בקומה זקופה – עכשיו על גחונך תלך. אני אמרתי יהא מאכלו מאכל אדם – עכשיו עפר יאכל. הוא אמר אהרוג את אדם ואשא את חוה, עכשיו ואיבה אשית בינך ובין האשה יגהנה כל הטובות שחשיב בזה לא מצינו מפורש בפסוק, אך מקללותיו אנו למדין שאלמלא נתקלל היו לו כל אלה היתרונת, וכהאי גונא אמרו בסנהדרין ק"ה א' לענין ברכות בלעם, מברכותיו אנו למדין מה היתה בלבו להיפך, עיין לפנינו בפ' בלק. –
וטעם הדבר שנתקלל הנחש לאכול עפר י"ל ע"פ הקבוע בסדר טבע מזון הברואים, כי כל נברא מתפרנס מנברא פחות מערכו, כמו שהצמחים נזונין מעפר והחי מצמחים, וחי מדבר – מחי סתמי, ולכן מסדר תולדתו הי' הנחש מתפרנס מצמחים, ועתה כשחטא וירד ממדרגתו שב למדרגה פחותה ממנו שהיא מדרגת הצמחים, ובדין הוא שצריך להתפרנס מעפר, כמו הצמחים. .
(סוטה ט' ב')
5מכל הבהמה ומכל חית השדה. אם מבהמה נתקלל, מחיה לא כל שכן ידנראה בטעם הק"ו, משום דהנהוג בעלמא שכשמברכין או מקללין את מי שהוא, משוין אותו בערך בני מינו, שיהיה ביתרון או בפחות מהם, אם אדם – בערך אנשים, אם זכר – בערך זכרים, ואם נקבה – בערך נקבה, ולפי"ז מכיון שהנחש הוא מין חיה הלא הי' דרוש שקללתו תהי' בערך כל החיות אבל לא בערך הבהמות, אלא הענין הוא, שכל כך מרובה קללתו עד שנתקלל גם בערך בהמות, אף שאינם בני מינו, וא"כ פשוט הדבר שבערך בני מינו החיות בודאי נתקלל, וזהו שפריך אם מבהמה נתקלל מחיה לא כש"כ, וא"כ מכיון שכתוב מקודם מכל הבהמה ל"ל עוד לכתוב ומכל חית השדה, שהוא בערך מנה בכלל מאתים. , אלא לומר לך, כשם שנתקללה הבהמה מחיה אחד לשבעה ומאי ניהו חמור מחתול, כך נתקלל הוא מבהמה אחת לשבע דהוי שב שני, [רמז לעבורו של נחש דהוי שבע שנים] טווהכי משמע, ארור הוא מכל הבהמה כמה שהיא ארורה יותר מן החיה, כשם שהבהמה נתקללה מן החיה על אחת שבע ומאי ניהו חמור מחתול שבשנה יש ז' פעמים נ"ב, כך נתקלל הוא מן הבהמה כגון מבהמה גסה טמאה אחד לשבע, דבהמה גסה טמאה שנים עשר חודש וחשוב שבע פעמים י"ב חודש היינו אחד לשבע, הן שבע שנים. (בכורות ח' א')