ארור אפם כי עז. תניא, איסי בן יהודה אומר, זה אחד מן המקראות שאין להם הכרע זדאפשר לפרש ארור אפם כי עז, או להסב תיבת ארור לסוף הפסוק הקודם וברצונם עקרו שור ארור, ותסוב הכונה על שכם שבא מכנען שמכונה בארור, כמש"כ ארור כנען. ואע"פ דבמ"ר דרשו שור על יוסף, וכ"מ בב"ק י"ז א' ובפירש"י בפסוק זה, י"ל כמש"כ הריטב"א, דהא דחשבינן הפסוקים שאין להם הכרע הוא רק עד ימות עזרא שלא היו עוד פסקי טעמים, אבל מעזרא ואילך שוב יש להם הכרע, וא"כ תסוב דרשת המ"ר על אחר זמן עזרא. –
וע' בפירש"י בפסוק זה [והוא ממ"ר], ארור אפם כי עז, אפילו בשעת כעסו לא קלל אלא אפם, הדא הוא דכתיב (פ' בלק) מה אקב לא קבה אל, וקאי על יעקב, שלא קבה אותם עצמם, ולא נתפרש איך זה קאי הלשון לא קבה אל על יעקב, ונראה דמכוין לאגדה דמגילה י"ח א' מניין שהקב"ה קרא ליעקב אל שנאמר (פ' וישלח) ויקרא לו אל אלהי ישראל, עיי"ש לפנינו, וזהו שרמז מה אקב לא קבה אל ומוסב על יעקב שקראו הקב"ה בשם אל, ואל הוא מלשון תוקף וחיזוק כמו אילי הארץ (יחזקאל י״ז:י״ג), וע' יבמות כ"א א', ולפנינו שם בפ' וישלח. –
ודע דע"פ זה הדרש אפילו בשעת כעסו לא קלל אלא אפם, אפשר ליישב מה שהעירו המפרשים לקמן בפסוק כ"ח, כל אלה שבטי ישראל וגו' איש אשר כברכתו ברך אותם, ואינו מבואר, הא לא את כולם ברך, ונהפוך הוא כי את שמעון ולוי קלל, כמבואר בפסוק זה, אבל לפי המבואר דלא קלל אלא אפם מבואר דלא רק שלא קלל אותם עצמם אלא עוד בזה שקלל אפם ברך אותם שלא ישלוט בהם אף וחמה.
ומצינו בתלמוד לשון קללה שענינה – ברכה, והוא במו"ק ט' ב', שאמר רשב"י לבנו שילך לשני ת"ח להתברך מהם, אזל ואמרו לי', יהא רעוא דתזרע ולא תחצד, ועוד הרבה ענינים כאלה, ושב אל אביו בתלונה שלא די שלא ברכו אותו אלא עוד קללוהו, ואמר לי', הנך כולהו ברכתא נינהו, תזרע ולא תחצד – תלד בנים ולא ימותו בחייך, וכן יתר הלשונות שם, יעו"ש. .
(יומא נ"ב ב')
וע' בפירש"י בפסוק זה [והוא ממ"ר], ארור אפם כי עז, אפילו בשעת כעסו לא קלל אלא אפם, הדא הוא דכתיב (פ' בלק) מה אקב לא קבה אל, וקאי על יעקב, שלא קבה אותם עצמם, ולא נתפרש איך זה קאי הלשון לא קבה אל על יעקב, ונראה דמכוין לאגדה דמגילה י"ח א' מניין שהקב"ה קרא ליעקב אל שנאמר (פ' וישלח) ויקרא לו אל אלהי ישראל, עיי"ש לפנינו, וזהו שרמז מה אקב לא קבה אל ומוסב על יעקב שקראו הקב"ה בשם אל, ואל הוא מלשון תוקף וחיזוק כמו אילי הארץ (יחזקאל י״ז:י״ג), וע' יבמות כ"א א', ולפנינו שם בפ' וישלח. –
ודע דע"פ זה הדרש אפילו בשעת כעסו לא קלל אלא אפם, אפשר ליישב מה שהעירו המפרשים לקמן בפסוק כ"ח, כל אלה שבטי ישראל וגו' איש אשר כברכתו ברך אותם, ואינו מבואר, הא לא את כולם ברך, ונהפוך הוא כי את שמעון ולוי קלל, כמבואר בפסוק זה, אבל לפי המבואר דלא קלל אלא אפם מבואר דלא רק שלא קלל אותם עצמם אלא עוד בזה שקלל אפם ברך אותם שלא ישלוט בהם אף וחמה.
ומצינו בתלמוד לשון קללה שענינה – ברכה, והוא במו"ק ט' ב', שאמר רשב"י לבנו שילך לשני ת"ח להתברך מהם, אזל ואמרו לי', יהא רעוא דתזרע ולא תחצד, ועוד הרבה ענינים כאלה, ושב אל אביו בתלונה שלא די שלא ברכו אותו אלא עוד קללוהו, ואמר לי', הנך כולהו ברכתא נינהו, תזרע ולא תחצד – תלד בנים ולא ימותו בחייך, וכן יתר הלשונות שם, יעו"ש. .
(יומא נ"ב ב')