1שלח. [יכול אם נטל האם מעל הבנים ושלחה תהא אסורה, ת"ל שלח תשלח, מאי משמע] לא אמרה תורה שלח לתקלה נטר"ל כיון דעבד איסורא שלקח האם ולא הבנים וחייבנוהו לשלוח האם הרי דעבד בה איסורא ויהיה זה בכלל לא תאכל כל תועבה ותהא אסורה איסור עולמית ת"ל שלח תשלח ולא אמרה תורה שלח לתקלה, כלומר דאם היתה אסורה באכילה לא היתה התורה אומרת לשלחה כיון שאפשר שיכשלו בה בני אדם, אלא ודאי אין סברא שהיא אסורה.
.
(שם קט"ו א')
2שלח. מוקדשין פטורין משילוח, דאמר קרא שלח תשלח, במי שאתה מצוה לשלחו, יצא זה שאי אתה מצוה לשלחו אלא להביאו לידי גזבר סואע"פ דאין שילוח הקן נוהג רק באינו מזומן [כבדרשה הראשונה שבפסוק הקודם] וכשהקדישה הרי היא מזומן, אך משכחת לה כגון שהקדיש עוף שברשותו ופרח העוף וחזר ומצאו רובץ על הקן והרי הוא מכירו. וברמב"ם פי"ג ה"כ משחיטה כתב הטעם בזה משום דכתיב ואת הבנים תקח לך ואלו אינן שלך, ובתוס' כאן ובלח"מ שם הביאו פי' זה מרש"י ולפנינו ליתא ברש"י.
.
(שם קל"ח ב')
3שלח. עד כמה משלחה, עד כדי שתצא מתחת ידו, ובמה משלחה – בכנפיה סאאוחז בכנפיה ומשלחה, ולאפוקי שלא יאחזנה ברגל וישלחנה, ונ"מ בזה שאם נתלשו גפיה פטור משילוח.
.
(שם קמ"א ב')
4שלח תשלח. שלחה וחזרה אפילו ארבעה וחמשה פעמים חייב, שנאמר שלח תשלח אפילו מאה פעמים במשמע סבהמלה שלח היא מקור הפעל, והמקור יונח כמו על המעט כמו על הרבוי, ולכן דרשינן אפילו מאה פעמים, וזה טעם הדרשות מעין זה, כמו השב תשיב, הקם תקים, עזב תעזב וכדומה.
.
(שם שם א')
5שלח תשלח. אין לי שלא יקח אלא לדבר הרשות, מניין שלא יקח אפילו לדבר מצוה, ת"ל תשלח מכל מקום סגמפרש בגמרא לדבר מצוה כגון לטהר בה את המצורע. ומה דנקט מצורע ולא סתם קרבנות הבאות מעופות, הוא לרבותא משום דבשארי קרבנות נקרב העוף וא"כ יבטל ע"י זה מצות שילוח, ולפי"ז בודאי יש סברא לאסור לבטל העשה בידים אף כי משום מצוה, משא"כ למצורע כנודע שלאחר שמקיימין בה מצותה שולחין אותה לנפשה כמבואר בפ' מצורע, וא"כ הו"א כיון דאפשר לקיים בה גם מצות שילוח מותר לקחתה לתכלית זו קמ"ל.
.
(שם שם)
6שלח תשלח. הנוטל אם על הבנים ובא אחר וחטף האם מידו ושלחה או שברחה מתחת ידו שלא מדעתו לוקה, שנאמר שלח תשלח, עד שישלח מעצמו והרי לא קיים העשה שבה סדפסק כמ"ד במכות ט"ו א' קיימו ולא קיימו, כלומר אם קיים העשה שבו פטור ואם לא קיימו לוקה על לא תקח, וסמך זה הרמב"ם על לשון הפסוק כדרכו בכ"מ בחבורו לסמוך דין מקובל על לשון התורה שבאותו ענין, כנודע.
[רמב"ם פי"ג ה"ג משחיטה].
7את האם. אמר הריני נוטל את האם ומשלח את הבנים חייב לשלח, שנאמר שלח תשלח את האש סהר"ל שלא יאמר דעיקר קפידת התורה הוא שלא ליטול האם על הבנים רק בפרודם, אבל איך שיהיה הפירוד לא איכפת לן אם בשלוח האם או בשלוח הבנים, ומה דתפסה התורה שילוח האם חדא מתרי נקטה ולכן אני נוטל את האם ומשלח את הבנים קמ"ל דאסור לעשות כן, אלא צריך לשלוח את האם דוקא, דמצות התורה מדויקה שלח תשלח את האם דוקא. וטעם הדבר י"ל דכיון דהבנים צריכין עדיין בטפול לכן חס לשלחם ולעזבם לנפשם.
.
(חולין קמ"א א')
8תקח לך. עוף טהור הרובץ על ביצי עוף טמא פטור משילוח, דאמר קרא תקח לך – ולא לכלביך סוובספרי יליף ענין זה מלשון והאם רובצת על האפרוחים, עד שיהיו כולם מין אחד, ונראה הבאור דמדייק דדי היה לכתוב והאם רובצת עליהם. וע"ע בדרשה הבאה.
.
(שם ק"מ א')
9תקח לך. אם טרפה חייב בשילוח, אפרוחים טרפות פטור, מאי טעמא, אמר רב כהנא, תקח לך – ולא לכלביך סזומפרש בגמרא דאין לומר דנקיש אם טריפה לאפרוחים מה אפרוחים טריפות פטור משילוח אף אם טריפה נמי פטור, ומשני א"כ צפור למעוטי עוף טמא ל"ל, ר"ל דלעיל בפ' הקודם דרשינן דעוף טמא פטור משילוח משום דכתיב צפור, ורק טהור אשכחן דנקרא צפור, וא"כ ל"ל דרשה זו תיפק ליה דמקשינן לאפרוחים מה אפרוחים טמאים לא משום דכתיב תקח לך ולא לכלביך, כבדרשה הקודמת, אף אם טמאה לא, אלא ודאי דלא מקשינן אם לאפרוחים. והנה דבר פלא הוא, שבספרי באמת יליף פטור שילוח בעוף טמא מהיקש לאפרוחים ולא מן צפור וממילא הוא הדין באם טריפה, וצ"ל דס"ל להספרי כמ"ד בתו"כ פ' מצורע דגם טמא נקרא צפור, יעו"ש. ולכן הוכרח ליליף מדרשה אחרת, ודו"ק.
.
(שם שם)
10למען ייטב לך. ומה מצוה קלה שהיא כאיסר אמרה תורה למען ייטב לך והארכת ימים, ק"ו למצות חמורות שבתורה סחקרי לההיזק מהצפור שמשלח היזק מועט בערך איסר. והנה מה שיש לדרוש ולפרש באגדה זו ובפסוק זה עיין לפנינו לעיל בפ' ואתחנן בפסוק כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך. –
והנה ראינו להעיר כאן בסוף מצוה זו מה שחקר בשו"ת חות יאיר סי' ס"ז אם כלל מצוה זו דשילוח האם היא רק באופן שרוצה ליקח הבנים או שמחויב לכתחלה בשניהם, היינו ליקח הבנים ולשלח האם, וכל דבריו שכתב בזה אינם מוכרחים, ואני תמה בכלל איך יעלה על הדעת לומר שהתורה תצוה להטפל בזה אף נגד רצונו בתכלית הנרצה, כי הלא ברור ונעלה מעל כל ספק, כי מטעם עיקר המצוה הזאת בכלל שלא להתאכזר וליקח האם מעל הבנים בעודה רובצת עליהם, ורק אחרי כי סוף סוף תכלית כל הנבראים לא נבראו אלא בשביל האדם וכמו שהותרה טביחת הבהמה, לכן התירה התורה ליקח את הבנים באופן כזה לשלוח מקודם את האם שלא תראה בלקיחת הבנים, וא"כ ברור הדבר כי רק היתר התירה התורה בזה, אבל מי שאינו רוצה בטפולם כלל וכלל בודאי הוא שרשאי לעבור מעליהם, ואדרבה עוד עושה קורת רוח לאם ולבנים שמניחן ביחד, ואין סברא כלל שעוד יתחייב לעשות פרוד בין הדבקים, וכמו שאין סברא לומר דהמצוה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד הוי אזהרה דוקא על שניהם אבל אחד מהם מצוה וחובה לשחוט, כן הדבר הזה.
ולבד דברים אלו הברורים בטעם וסברא, הנה בנוגע לדינא מבואר מפורש בחדושי הר"ן לחולין ק"מ א' במ"ש שם בענין עוף שהרג את הנפש פטור משילוח משום דבעינן להביאו לב"ד לקיים ובערת הרע מקרבך, והקשה הר"ן למה לא תדחה עשה ול"ת דשילוח את העשה דובערת, ותירץ משום דעשה ובערת היא מצוה המוטלת עליו לבערו אבל עשה דשילוח לא הוי מצוה המוטלת עליו, כי אם אינו רוצה ליקח הבנים פטור מלשלח האם, עכ"ל. והרי זה מפורש כדברינו, ופליאה גדולה על החו"י ועוד אחרונים שחקרו בזה [כמובא בפ"ת ליו"ד סי' רצ"ב] ולא הביאו דברי הר"ן, וצע"ג. –
ועל מה שכתבנו דמטעם עיקר המצוה לא תקח האם על הבנים הוא שלא להתאכזר על האם וליקח ממנה בניה בעודה רבוצה עליהם – אל תשיבני ממשנה דברכות ל"ג ב', האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין איתו, ומפרש בגמרא משום שעושה מצות הקב"ה רחמים, ואינן אלא גזירות, ומשמע מזה לכאורה דאין הטעם בזה משום רחמנות, דבאמת לא קשה כלל, דהכוונה שמחויבים אנו לשמוע מצות ה' רק כמו גזירת המלך ולא מפני הטעם הצפון בה לבד, משום דאם משום זה לבד אפשר לנטות מדרך האמת בחקר דעת כל איש לפי דעתו ורוחו, וכמ"ש כה"ג בסנהדרין כ"א ב' מפני מה לא נתגלו טעמי תורה שהרי שני מקראות נתגלו טעמן ונכשל בהן גדול העולם [ע"ל פ' שופטים י"ז י"ז בפ' ולא יסיר לבבו], ועיין במ"ר ובנמוקי רמב"ן כאן.
.
(חולין קמ"ב א')