ולכל חיתם. מאי חיתם, אילימא חיה, והלא חיה בכלל בהמה, ואלא מאי חיותם ממש, פשיטא, אלא מאי חיתם – כביסה, דאיכא צערא דערבוביתא אפשוט דאין הכונה דהפסוק איירי בהכי, אלא ר"ל דהפסוק מכוין שיהיו הערים לשבת ולכל צרכי החיים, וס"ל דכביסת בגדים היינו חיותא, דאי לא מכבסי בגדיהם איכא צערא דערבוביתא, וזו דעת ר' יוסי, ולכן ס"ל דאם יש לאדם מים וצריך הוא להם לכבוס בגדיו ולאחרים לשתות כביסתו קודמת, כמו שחיי אדם קודמין לחיי חבירו, אבל חכמים ס"ל דרק דמי לחיותא ולא חיותא ממש, ולכן במקרה הזה קודמת שתיית חבירו לכביסת בגדיו שלו, ואמנם כנראה הנה רחיצה של אדם עצמו גם לחכמים קודמת לשתיית חבירו, לפי המבואר לפנינו לעיל בפ' מטות בפסוק לענות נפש (ל' י"ד) דרחיצה יש בה ענוי נפש, יעו"ש ובירושלמי בסוגיא כאן דמשמע כן.
. (נדרים פ"א א׳)
ולכל חיתם. א"ר אבהו, ערי מקלט לא נהנו לקבורה דכתיב ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכושם ולכל חיתם, לחיים נתנו ולא לקבורה באיירי שמת לוי, ואינו נקבר לא בערי הלוים ולא במגרשיהם אלא מיחדין להם מקום לקבורה חוץ למגרשיהם, אבל רוצח שמת בערי מקלט נקבר בשם, ומפרש בגמרא דרוצח שאני משום דגלי ביה קרא (פ' ט"ו) תהיינה שש הערים האלה למקלט לנוס שמה כל מכה נפש בשגגה, ודרשינן שמה, שם תהא דירתו שם תהא קבורתו, ע"כ. והנה באמת הלשון שמה אינו מיותר כל כך עד שיהיה מוכרח לדרוש מה שדריש, ולכן לא ידעתי למה לא אמר לוים שאני דגלי בהו רחמנא אשר זה באמת נראה כמיותר, וי"ל.
. (מכות י"ב א׳)