1וכי יכה. יכול אפילו לא עשה בו מעשה, ת"ל וכי יכה איש את עין – עד שיעשה בו מעשה קעחהלשון במכילתא משובש וקטוע, והגר"א הגיה הרבה, ואנחנו העתקנו כפי המתבאר מענין, והבאור הוא דאינו חייב רק אם הכהו על עינו ממש ואז יוצא לחירות, משא"כ אם הכהו כנגד עינו וסימא את העין אז אינו יוצא לחירות, ויתבאר לפי"ז לשון הדרשה יכול אפי' לא עשה בו [בהעין] מעשה ת"ל וכי יכה איש את עין עבדו, עד שיעשה בו [בהעין] מעשה – ומדויק לפי"ז לשון המכילתא בשמיכות לדרשה זו, מכאן אמרו, טפח על אזנו וחרשו, על עינו וסימא אותו ה"ז יוצא לחירות, כנגד עינו ואינו רואה כנגד אזנו ואינו שומע אינו יוצא לחירות. .
(מכילתא)
2ושחתה. תניא, ר' אליעזר אומר, הרי שהושיט ידו למעי שפחתו קעטלהוציא עוברה, כגון אם היה רופא והיא קשתה בלדתה. וסימא עובר שבמעיה פטור, מאי טעמא, דאמר קרא ושחתה – עד שיכוין לשחתה קפולאו דוקא שיכוון לשחתה ממש אלא אפי' אם כוון לטובה, כגון אם היה הרב רופא וכחל לו עינו וסימאה יוצא לחירות, משום דהא עכ"פ כוון לעין, משא"כ בהושיט ידו למעי שפחתו וסימא העובר דלא כוון לעין כלל ואיכא תרתי לטיבותא שכוון לרפאותה וגם לא כוון לעין, ועיון ביו"ד סי' רס"ז סל"ו ובש"ך. .
(קדושין כ"ה ב׳)
3ושחתה. יכול אפילו העלה ירוד, ת"ל ושחתה, לא אמרתי אלא מכה שיש בה השחתה קפאירוד נקרא תבלול ואין העין נסתמת בו לגמרי, רק נחלש כח הראיה, ועיין ברש"י שבת ע"ח א'. .
(מכילתא)
4לחפשי ישלחנו. תני, יוצא בשן ועין ובראשי אברים שאינם חוזרים קפבוהם ראשי אצבעות ידים ורגלים וראשי אזנים ראש החוטם וראש הגויה וראשי דדי אשה. , מנלן, [דכתיב לחפשי ישלחנו רבויא הוא] קפגפירש"י ריבה לו שילוחים מדלא כתיב חפשי הוא או יצא חפשי, עכ"ל. ולדעתי אין זה מבואר, דהא עכ"פ צריך הוא לענין הפסוק, ומאי נ"מ אם היה כותב חפשי הוא, יצא חפשי או לחפשי ישלחנו, ואי משום הפעל ישלחנו, אך זה הלא אצטריך ביחוד לענין שצריך לשלחו בגט, כבדרשה הבאה, אבל רבוי שילוחים איפה מרומז בזה.
ולולא פירש"י נראה דהכונה היא דכתיב בפסוק הבא לענין אם הפיל את שן עבדו או שן אמתו לחפשי ישלחנו, והיה די לכתוב בקצור בפסוק זה וכי יכה איש את עין עבדו או יפיל שינו, ומדכפל לכתוב ביחוד בשן לחפשי ישלחנו דריש שבא לרבות, וכן רגילין חז"ל לדרוש רבויין מלשונות כפולין כאלה, ועיין לפנינו בפ' תצא בפסוק ונתן בידה בבאור דרשה כזו. , ודומיא דשן ועין, מה שן ועין מומין שבגלוי ואין חוזרין יוצא בהן אף כל מומין שבגלוי ואין חוזרין יוצא בהן קפדולאפוקי אם שחתו באבריו הפנימים. ואמנם אין הפירוש שהקלקול יהיה בגלוי אלא רק שהאבר יהיה בגלוי, ולכן אם חרשו יוצא לחירות, כיון דהאבר הוא בגלוי אע"פ שהקלקול בפנים, ועיין תוס' ב"ק צ"ח א' ד"ה מתיב. .
(קדושין כ"ד א׳ וב׳)
5לחפשי ישלחנו. וצריך גט שחרור, דברי ר' שמעון, מאי טעמא, יליף שילוח שילוח באשה, מה אשה בשטר אף עבד בשטר קפהואע"פ דלא לגמרי מיותר הוא דהא אצטריך הלשון לגופיה, אך מדייק מדלא כתיב לחפשי יצא כמו דכתיב בריש הפרשה ובשביעית יצא לחפשי, והלשון ישלחנו מורה שהשילוח עוד תלוי בהאדון, והיינו שצריך ליתן לו גט שחרור. .
(קדושין כ"ד ב׳)
6תחת עינו. [סימא את עינו והפיל את שנו יוצא לחירות ונותן לו דמי שינו], ואימא יוצא בעינו ושינו, ת"ל תחת עינו – תחת עינו ולא תחת עינו ושינו, תחת שינו ולא תחת שינו ועינו קפור"ל שאם הפיל עינו ושינו לא אמרי' דרק יוצא בהם לחירות ותו לא אלא יוצא לחירות באחת מהן ועבור ההשחתה השניה משלם לו כמו חבלה לשאר אנשים. –
ודע דיש להעיר בכלל ענין דין זה לר"מ דס"ל בכ"מ בגמ' דחוב הוא לעבד שיוצא לחירות משום שמאבדו ממזונות ופוסלו מן השפחה [עיין גיטין י"ב א'], א"כ איך יתכן כל הדין דעבור זה שסימא עינו והפיל שינו שנעשית לו בזה היזק גדול בגוף עוד נוסף רעה לרעתו שיצא לחירות, וצ"ל דהא דחוב הוא לעבד שיוצא לחירות הוא באדון בעל נמוס ודרך ארץ שאינו עלול להזיק לעבדיו, אבל באדון כזה שעלול להכות עין ולהפיל שן בודאי זכות הוא שיוצא ממנו לחירות שינצל מן ההיזקות העתידות, ואע"פ דקי"ל דגם אם היה רבו רופא וכחל לו עינו וסימאה ג"כ יוצא לחירות, אך גם באדון כזה שאינו זהיר במעשיו ומחבל מעשה ידיו אף כי לא ברצון, ניחא ליה להעבד לצאת לחירות יותר מזכיותיו בעבדותו אצלו. .
(ב"ק ע"ה ב')