1וקדשתם וגו'. תניא, וקדשתם את שנת החמשים שנה, מה ת"ל מטפירש"י מכיון שאומר שבע שבתות שנים והעברת שופר בחודש השביעי, יודע אני שהיא שנת החמשים, עכ"ל. ונראה מדבריו שכוונת הגמ' להקשות ל"ל כל פסוק זה, אבל קשה לדעתי, דהא בדרשה שבסמוך דרשינן מלשון זה שנת חמשים אתה מונה ואי אתה מונה שנת חמשים ואחת. ולו"ד רש"י נראה לפרש דכונת הגמ' לדייק מיתור מלת שנה, דדי היה לכתוב וקדשתם את שנת החמשים ותו לא, ול"ל עוד למכתב שנת החמשים שנה, ולפי"ז צריך להגיה בגמרא מה ת"ל וקדשתם את שנת החמשים שנה.
, לפי שנאמר ביום הכפורים, יכול לא תהא מתקדשת אלא ביוהכ"פ ואילך נלענין שילוח עבדים ושדות וכל דבר כמש"כ לעיל אות מ"ח.
, ת"ל וקדשתם את שנת החמשים, מלמד שמתקדשת והולכת בתחילתה נאר"ל מראש השנה. ועיין לקמן בפ' כ"ח בדרשה עד שנת היובל, ובכ"ז לענין שילוח עבדים מעכב גם יוהכ"פ, מפני שגם תקיעת שופר ביוהכ"פ של יובל מעכב ביובל, והוא מגזה"כ תעבירו שופר והדר וקראתם דרור [עי' בר"ה ט' ב' פלוגתא בזה וכן קי"ל], ולכן אע"פ שמר"ה בטל שעבודם של העבדים מ"מ אין נפטרים לבתיהם עד אחר יוהכ"פ שאז תקעו בשופר, ולכן אמר ר' ישמעאל בן ר' יוחנן בן ברוקה, מר"ה עד יוהכ"פ תקעו ב"ד בשופר נפטרו עבדים לבתיהם ושדות חוזרות לבעליהן. ועיין מענין זה בארוכה במל"מ פ"ד מערכין.
.
(ר"ה ח' ב')
2וקראתם דרור. תניא, אין דרור אלא חירות, א"ר יהודה, מהו לשון דרור, כמדייר בי דיירא ומוביל סחורה בכל מדינה נבר"ל כיון שאין כל אחד משועבד לחבירו בגוף ובממון הרי כל אחד רצונו ורשותו בידו לגור ולסחור בכל מקום, וזהו מענין הדרשה בביצה כ"ד א' על ענין שם צפור דרור למה נקרא שמה דרור שאינה מקבלת מרות שדרה בבית כבשדה, ופירש"י לכך נקראת דרור על שם דירה שדרה בכל מקום. ונראה דכמו הכא כן התם דרשו הלשון דרור בשני מובנים, לשון חירות ולשון דירה, ויוצא מזה שדר בכל מקום.
.
(שם ט' ב')
3בארץ. הוא הדין דאפילו בחוץ לארץ, והא דכתיב בארץ, לומר לך, בזמן שנוהג דרור בארץ נוהג בחו"ל, ובזמן שאינו נוהג דרור בארץ אינו נוהג בחו"ל נגהא דנוהג זה בחו"ל יתבאר לקמן ריש פסוק י"ב, ועי"ש עוד ובדרשה הבאה.
.
(שם שם)
4לכל יושביה. משגלה שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט המנשה נדע"י סנחריב מעבר הירדן עד חרבות ירושלים.
בטלו יובלות, שנאמר וקראתם דרור בארץ לבל יושביה, בזמן שבל יושביה עליה, יכול היו עליה והן מעורבין שבט בנימין ביהודה ושבט יהודה בבנימין יהא יובל נוהג, ת"ל לכל יושביה, בזמן שיושביה כתקונן ולא בזמן שהן מעורבין נהיתכן דדריש כן משום דקשה לו הא עיקר דרור אנשים ביובל הוא בעבדים שיוצאין לחירות, כי בבני חורין אין נעשה בהם חידוש בגופם ביובל, וא"כ מה זה הלשון לכל יושביה, ולכן דריש דבלשון לכל יושביה מרומז בזמן שמיושבין כל שבט לעצמו, שכן הוראת שם תושב, ולא בזמן שהם מעורבים שבט בשבט כדמפרש. ועיין ברמב"ם פ"י ה"ח משמיטין שהעתיק ברייתא זו ופסק כן להלכה, ולפי"ז מבואר שבבית שני שכבר לא היו כל ישראל על ארצם לא היה נוהג יובל, אבל לא כן דעת התוס' בשם ר"ת בגיטין ל"ו א', יעוי"ש. ועי' בס' מה"פ בירושלמי גיטין פ"ד ה"ג.
והנה פשוט הדבר דבזה"ז אין נוהג יובל כלל, אחרי כי ישראל מפוזרים בארצות שונות, ואפילו מקצת ישראל אין מיושבין על אדמתן, ה' ישיב פזורנו, וכן לענין שביעית דעת רוב הפוסקים דהוי מדרבנן בזה"ז בא"י, עיין בחו"מ סי' ס"ז, זולת דעת הרמב"ם בפ"ד הכ"ה משמיטין משמע לכאורה דגם בזה"ז הוי דאורייתא, שכן כתב שם, ושביעית נוהגת בין בפני הבית בין שלא בפני הבית, עכ"ל. ועל יסוד דברים אלו בנה הכ"מ שם ובחו"מ סי' ס"ז ועוד פוסקים דס"ל לרמב"ם דגם בזה"ז הוי חיוב שמיטה מדאורייתא, בעוד שי"ל כונתו פשוטה במש"כ שנוהג אף שלא בפני הבית היינו מדרבנן. ובאמת מתחלה רצה הכ"מ לומר כן בכונת דברי הרמב"ם, ואח"כ מסיק דפשטות לשון הרמב"ם מורה דהוי מדאורייתא, יעוי"ש.
אבל בוא ואראך לשון כזה ממש בדברי הרמב"ם ושם מבואר מפורש מדבריו דהוי מדרבנן, והוא בריש הלכות תרומות כתב וז"ל, תרומות ומעשרות אינן נוהגות מה"ת אלא בא"י בין בפני הבית בין שלא בפני הבית, ובסוף אותו הפרק כתב מפורש שתרומות ומעשרות בזה"ז הוי מדבריהם, ולפי"ז ע"כ צ"ל דמש"כ ונוהגות בין שלא בפני הבית הכונה קודם שנבנה הבית, וכ"כ בפי' הרדב"ז לרמב"ם, ובפני הבית פשוט לאחר שנבנה הבית, אבל בזה"ז הוי באמת מדרבנן. ובזה תתיישב השגת הראב"ד ספ"א מתרומות בדבר סתירת לשונות הרמב"ם, כי לפי מש"כ אין כאן כל סתירה, יעוי"ש ודו"ק.
ויותר מזה מוכרחת לומר כן כונתו כאן בהלכות שביעית, אחרי שבכמה מקומות גילה דעתו מפורש דשביעית בזה"ז הוי דרבנן, כמו בפ"ט הלכה ב' והלכה ט"ז משמיטין ועוד במקומות שונים.
ואל יקשה בעיניך מה שכתב ריש פ"ו משמיטה ובפ"ח ממאכ"א שאין עושין סחורה בפירות שביעית זה הכלל כל שאיסורו דבר תורה אין עושין בהן סחורה, יען שפשוט הדבר דכונתו שעיקר איסור שביעית הוא מה"ת, והיינו בפני הבית, ולדעתי הענין פשוט וברור.
.
(ערכין ל"ב ב')
5יובל היא. תניא, תקיעת שופר ושילוח עבדים ושמיטת קרקעות כולן מעכבין ביובל, דאמר קרא יובל היא, וקסברי חכמים מקרא נדרש לפניו ולפני פניו ולאחריו נובאור הענין, הנה בגמרא איתא פלוגתא בין ר' יהודה ור' יוסי וחכמים, אם כל הדברים החשובים בפרשה תקיעת שופר ושילוח עבדים ושמיטת קרקע מעכבות ביובל שאם לא עשו אחת מהנה אין נוהג יובל לענין שיהיה איסור בזריעה ובצירה וקצירה כדכתיב בפ' הסמוך לא תזרעו וכו', וס"ל לחכמים דכולן מעכבות, ומפרשי טעמייהו משום דכתיב יובל היא קסברי מקרא נדרש לפניו ולפני פניו ולאחריו. והבאור הוא, כי ג' פעמים כתיב בפרשה זו יובל היא, בפ' י', י"א וי"ב, וידוע בכ"מ דלשון היא מורה לעיכובא, וס"ל דיובל היא דכתיב בפסוק י' קאי אמה דכתיב לפניו וקראתם דרור [דהיינו שילוח עבדים] ולפני פניו פ' ט' תעבירו שופר, וגם קאי אלאחריו דכתיב ושבתם איש אל אחוזתו [דהיינו שמיטת קרקעות], ועל כולם כתיב יובל היא להורות שבא לעכב שיהיו כל הדברים נוהגים בו, ואם לאו אין דין יובל נוהג לענין איסור זריעה וכו', ומה דכתיב בפסוק י"א וי"ב יובל היא אתיא לדרשה, כמבואר שם. –
והנה הא דמבואר בגמרא בענין זה שאם לא עשו אחת מהנה, פירשו המפרשים שלא היה באפשרות לקיים שמיטת קרקע ושילוח עבדים, והיינו כגון שלא היה שדה לחזור ביובל, שלא קנה אחד מחבירו או שלא היה עבד עברי בישראל דאצטריך שילוח, ולכאורה צ"ע למה לא פירשו כפשוטו שהבעלים לא רצו להחזיר ולהוציא, ואין לומר משום דאין סברא שכל ישראל כולם כאחד יסרבו למ"ע של תורה, אך גם זה דבר רחוק מאוד שלא יהיה עבד אחד בישראל וקנין שדה אחת, וי"ל משום דאין סברא שתקבע התורה דין על אופן שכל ישראל ירצו לעבור על דין התורה.
.
(ר"ה ט' ב')
6ואיש אל משפחתו. תניא, א"ר אליעזר בן יעקב, במה הכתוב מדבר, אם במוכר עצמו הרי כבר אמור, ואם במכרוהו ב"ד, הרי כבר אמור, הא אין הכתוב מדבר אלא בנרצע ב' וג' שנים לפני היובל שהיובל מוציאו נזר"ל אם הפסוק ישמיענו שהמוכר עצמו לעבד יוצא ביובל הרי זה כבר אמור לקמן בפרשה (פ' מ') וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך עד שנת היובל יעבוד עמך, ואם ישמיענו כזה במכרוהו ב"ד לעבד, כגון הנמכר בגנבתו, זה ג"כ נתבאר בפרשה זו (פ' מ"א) ושב אל משפחתו דאיירי במכרוהו ב"ד, כפי שיתבאר שם, וא"כ בודאי איירי רק בדין הנרצע, והוא זה שאינו רוצה לצאת לאחר שש שנים, והרבותא בזה דהו"א כיון דכבר עבר זמן עבודתו ומעצמו רצה לעבוד להלאה נקנסיה שלא יצא ביובל, קמ"ל. והא דכתיב ביה (ר"פ משפטים) ועבדו לעולם משום דהו"א דהא דנרצע יוצא ביובל ולא קודם לכן ה"מ היכא דלא עבד שש אחר הרציעה אבל אם עבד שש אחר רציעתו יצא בשש משום דלא תהא רציעה חמורה מתחלת ממכרו קמ"ל לעולם, ולעולמו של יובל.
, מאי משמע, אמר רבא בר שילא, אמר קרא איש, איזהו דבר שנוהג באיש ואין נוהג באשה – הוי אומר זו רציעה נחמה שאמר מאי משמע, הכונה היא, כיון דכאן אין מפורש דאיירי בנרצע ולקמן בפסוק מ"א ושב אל משפחתו אין מפורש דאיירי במכרוהו ב"ד, אלא כך מוקמינן, פסוק אחד במכרוהו ב"ד ואחד בנרצע, וא"כ מהיכי תיתא דפסוק זה איירי בנרצע ופסוק מ"א דלקמן במכרוהו ב"ד ודילמא להיפך, ועל זה אמר רבא, אמר קרא איש, איזהו דבר וכו', ר"ל דאין האשה נרצעת, כמבואר לפנינו ר"פ משפטים, וא"כ ע"כ איירי פסוק זה בנרצע וממילא הפסוק ושב אל משפחתו דלקמן איירי במכרוהו ב"ד, ומדייק זה מיתור המלה ואיש דדי היה לכתוב ושבתם איש אל אחוזתו ואל משפחתו, ועיין בתוס'.
.
(קדושין ט"ו א')
7תשובו. לרבות את האשה שנמכרה שיוצאת ביובל נטכגון אם מכרה אביה לאמה, ומדייק זה מיתור הלשון תשובו, דדי היה לכתוב ושבתם איש אל אחוזתו ואל משפחתו, ודריש תשובו, שתהיה ההשבה גמורה ומוחלטת לכל – ואפילו לנשים, ועיין דרשה כיוצא בזו לקמן בפ' כ"ח ויצא ביובל.
.
(תו"כ)