קריאה במקור

תורה תמימה על התורה · ויקרא · פרק 21 · פסקה 12

נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
1
ומן המקדש לא יצא. מת לו מת אינו יוצא אחר המטה, שנאמר ומן המקדש לא יצא עזו דעת ר' יהודה, ור' מאיר ס"ל שאם עושה היכר ביציאתו שלא יבא לידי נגיעת טומאה, כגון אם הולך מרחוק וכדומה היכרים מותר לו לצאת, ור"י ס"ל דאע"פ שעושה היכר אסור לו לצאת משום דדילמא אגב מרירותיה מקרי ונגע. וטעם פלוגתתם מבואר בגמרא דר"מ לא ס"ל כר"י דאינו יוצא כלל מפתח ביהמ"ק משום דאי הכי אפילו לביתו נמי לא יצא, אלא ה"ק ומן המקדש לא יצא מקדושתו לא יצא והיינו שיזהר שלא יטמא, וכיון שיש לו היכר לא אתא למנגע, ור"י ס"ל דאע"פ שעושה היכר בכ"ז חיישינן דילמא אגב מרירותיה נגע, ולכן לא יצא מן המקדש כלל, ופשוט דהלכה כר"י.
ואינו מבואר מה קשה ליה לר"מ אי הכי אפילו לביתו נמי לא, ומאי קושיא, ולמה לא יצא לביתו, כיון דאחר המת הוי הטעם שלא יטמא ומה שייך בזה ביציאה לביתו, ומה טעם יש לאסור היציאה לביתו. והנה הב"ח בהגהות הגמרא הגיה דבמקום לביתו צ"ל מביתו, וסתם כונתו וכתב רק שכן נראה לו להגיה, וי"ל שקשה לו כמה שהערנו, דמאי קשיא ליה לר"מ, ולכן הגיה דצ"ל מביתו, ובזה יתבאר היטב, דשניהם ס"ל דאין הכי נמי דמה שאמר הכתוב ומן המקדש לא יצא פירושו מקדושתו לא יצא, והיינו שיזהר מלבא לידי טומאה, ורק ר"מ ס"ל דבעושה היכר שוב לא חיישינן שיטמא ור"י ס"ל דילמא אגב מרירותי' לא יזהר, ולפי"ז באמת איסור אחד הוא לצאת אחר המת בין אם יצא מן המקדש בין אם יצא מביתו, ודו"ק.
וע"פ זה ארווח לן מאוד ליישב ברחבה דברי הרמב"ם בפ"ה ה"ה מכלה"מ שכתב וז"ל, כה"ג שמת לו מת אינו יוצא אחריו, לא מפתח ביתו ולא מן המקדש, עכ"ל. ותמה הכ"מ מניין לו שאינו יוצא גם מפתח ביתו וזה דלא כמאן, וטרח מאוד ליישב הדברים, אבל לפי מה שכתבנו ע"פ הגהת הב"ח דבריו מאירים מאוד ופסקו נכון כשמש, יען כי באמת הלשון ומן המקדש לא יצא לאו דוקא מביהמ"ק אלא מקדושתו לא יצא, אבל באמת גם מביתו אסור, כמבואר, ודו"ק היטב.
.
(סנהדרין י"ח א')
2
לא יצא. [מכאן לכהן גדול שהוא מקריב אונן] עאע' מש"כ בזה בפ' שמיני בפ' ואכלתי חטאת היום. .
(זבחים צ"ט א' ברש"י)
3
לא יצא ולא יחלל. כל הזבחים שקיבל דמן אונן פסול, מנלן, דכתיב ומן המקדש לא יצא ולא יחלל, הוא אם לא יצא לא חילל, הא אחר אם לא יצא חילל עבר"ל אם לא יצא ועבד עבודה, ונסמך על הדרשה הקודמת דכהן גדול מקריב אונן. והנה רש"י פירש דפירוש הכתוב ומן המקדש לא יצא שאין זה חיוב אלא רשות, ר"ל שא"צ לצאת שאינו מחלל עבודתו, הא אחר מחלל, עכ"ל. וזה פלא שהרי לפי המבואר בדרשה הקודמת הוי הא דומן המקדש לא יצא אזהרה ממש ולא רשות, וכ"מ בסוגיא דסנהדרין שהבאנו שם, וכ"כ כל המפרשים והפוסקים ומוני המצות. וטעם אזהרה זו י"ל פשוט משום דכשיצא מן המקדש ללות המת נראה שהוא מחשיב כבוד המת יותר מכבוד הקודש והמקדש הנמסר על ידו. ומה שהכריח לרש"י לפרש שהוא רשות נראה משום דאל"ה אינו מתבאר הדרשה הא אחר אם יצא חלל, משום דכיון דאזהרה היא, הרי הוי הפי' ומן המקדש לא יצא ולא יחלל הא אם יצא [הוא] חילל.
אמנם לולא פירש"י אפשר לומר דשתי הדרשות כלולות בפסוק זה, שהכהן גדול אם יצא חילל, וגם מכיון שהמצוה היא רק על כה"ג ממילא מבואר שכהן הדיוט אסור בזה, ואם נהג מנהג כה"ג חילל עבודתו, ועיין בנמוקי רמב"ן.
.
(שם ס"ז א')
4
ולא יחלל. תניא, כהן שהיה לו מת מונח על כתפו והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו, יכול יהא חייב, ת"ל ולא יחלל, מי שאינו מחולל, יצא זה שמחולל ועומד עגעיין מש"כ לעיל בפסוק ג' בדרשה לה יטמא ובפסוק ד' בדרשה להחלו השייך לענין זה. .
(נזיר מ"ב ב')
5
משחת אלהיו עליו. יכול כשם שכהן גדול מקריב אונן כך יהא כהן משוח מלחמה מקריב כשהוא אונן, ת"ל כי נזר שמן משחת אלהיו עליו, עליו ולא על חבירו עדהרבותא בזה אע"פ דמבואר בסוגיא דכל פרטי הדינים שבפרשה שנוהגים בכה"ג נוהגים גם בכהן משוח מלחמה, אבל לענין הקרבה באנינות אינו שוה לו, דכיון דחזינן דבפרט זה נתנה התורה טעם מיוחד כי נזר שמן משחת אלהיו עליו, ומכיון דבכהן משוח מלחמה אין נוהג פרט זה לכן אין בו קדושה יתירה כ"כ עד שתדחה מפני אנינות ואמנם הכהנים גדולים שהיו בבית שני היינו מרובים בגדים שלא היה אז שמן המשחה ג"כ אין מקריבים אוננים, יען דגם הם היו נושאים ציץ הזהב נזר הקודש והרי הם בכלל נזר אלהיו על ראשו. .
(הוריות י"ב ב')
6
משחת אלהיו עליו. כהן גדול שחטא מלקין אותו ואין מעבירין אותו מגדולתו, אמר ר' מנא, כתיב כי נזר שמן משחת אלהיו עליו אני ה', כביכול מה אני בקדושתי אף אהרן בקדושתו עהלכאורה צ"ע מאי רבותא בזה, והא קיי"ל (מכות כ"ג ב') כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן, דכתיב ונקלה אחיך לעיניך כיון שלקה הרי הוא כאחיך, ובפירוש כתב הרמב"ם פי"ז ה"ז מסנהדרין כל מי שחטא ולקה חוזר לכשרותו, וא"כ גם בכל אדם כן, וי"ל דשאני כה"ג דהו"א דמפני קדושתו היתירה נכתם עונו ואין לו תקנה, וכמ"ש באמת בירושלמי הוריות פ"ג ה"ב דראש ישיבה שחטא מלקין אותו ואין חוזר לשררותו, משום דנפגמה מעלתו, קמ"ל בכה"ג דעומד בקדושתו, וכדמפרש הטעם שהוקשה קדושתו לקדושת המקום לענין זה שקיימת לעולם. .
(ירושלמי סנהדרין פ"ב ה"א)
על הנוסח והמהדורה
מהדורה
Torah Temimah, Vilna, 1904
רישיון המהדורה
Public Domain
ייחוס ומקור המהדורה
https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001750892

הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.

במהדורה זו חסרים 6 מיקומי טקסט הזמינים במאגר. לא הושלמו קטעים ממהדורות אחרות.

הספר בספריא · תנאי הרישיון · קובץ המהדורה במאגר

SHA-256: ef2a187d3f6f8fbdd296dd78780af6dcee0a1337cd7fd6f3d39c05feebe95aad