ועל כל נפשת מת. תניא, רביעית דם היוצא משני מתים טהור מלטמא באוהל, שנאמר ועל כל נפשת מת לא יבא – נפשת כתיב סונפש היינו דם וכמפורש פ' אחרי כי הדם הוא הנפש. וטעם שיעור רביעית שמטמא הוא משום דחיי אדם תלויין בשיעור דם כזה כמ"ש בשבת ל"א סע"ב רביעית דם נתתי בכם וכו' יעו"ש ברש"י, וס"ל יש אם למסורת, דמשמע דוקא אם בא הרביעית מנפש אחד. וע' בנזיר ל"ח א' ולפנינו בפ' חקת בפסוק כל הנוגע במת בנפש האדם (י"ט) י"ג
. (סנהדרין ד' א')
לאביו. לאביו הוא דאינו מטמא אבל מטמא היא למת מצוה סחטעם הדיוק י"ל פשוט משום דהא דכתיב על כל נפשות מת לא יבא על כרחיך לקרובים הוא דאזהר הכתוב דאי לרחוקים פשיטא הוא דלא גרע מכהן הדיוט דאסור לו לטמא לרחוקים כמבואר ריש פרשה זו, וא"כ כיון דלקרובים הוא דאתא ל"ל לפרט ביחוד לאביו, ש"מ דאתא לדרשה, וזה הוא גם טעם הדרשה והדיוק בדרשה הסמוכה מן ולאמו.
. (שם מ"ז ב')
ולאמו. נאמר אמו בנזיר ונאמר אמו בכהן גדול, מה בנזיר במותם הוא דאינו מטמא אבל מטמא לנגעם ולזיבתם, אף כה"ג במותם הוא דאינו מטמא אבל מטמא לנגעם ולזיבתם סטדבנזיר כתיב ענין טומאת מת בכפל לשון על כל נפשות מת לא יבא לאביו ולאמו לא יטמא במותם, והאי במותם מיותר הוא, ולכן דרשינן שם שבא לרמז דלנגעם ולזיבתם מטמא, אע"פ דגם זה מין טומאה, וה"נ כן. ומה שתפס דוקא טומאת נגע וזב ולא אמר סתם לשאר טומאות, י"ל דאשמעינן במצורע אע"פ שחשוב כמת ובטומאת מת אסור, וזיבה נקט אגב מצורע שנשנו בפרשה אחת, כ"מ בתוס'. וע' ברמב"ם פט"ז ה"ט מטומאת אוכלין שכתב מפורש שמטמא הנזיר והכהן בשאר טומאות סתם, והכ"מ לא הראה המקור לסוגיא דהכא. ובטעם הדרשה מן ולאמו עיין מש"כ באות הקודם.
. (שם מ"ח א')