תורה תמימה על התורה · ויקרא · פרק 25 · פסקה 37

את כספך. כספך ולא כסף אחרים. ואכלך ולא אוכל אחרים ^קצוזה מכוון למ"ש בתוספתא פ"ה דב"מ עובד כוכבים שאמר לישראל הילך שכרך והלוה מעותי ברבית מותר. .
(תו"כ)

את כספך וגו'. אין לי אלא נשך בכסף ורבית באוכל, נשך באוכל מניין, ת"ל (פ' תצא) נשך אוכל, רבית בכסף מניין ת"ל (שם) נשך כסף, אם אינו ענין לנשך כסף שהרי כבר נאמר (שם) לא תשיך לאחיך כל דבר אשר ישך, תנהו ענין לרבית כסף, ואין לי אלא בלוה, במלוה מניין, נאמר כאן נשך בלוה, ונאמר להלן (שם) נשך במלוה, מה נשך האמור בלוה לא חלקת בו בין בכסף בין באוכל בין בנשך בין ברבית, אף נשך האמור במלוה לא תחלוק בו בין בכסף בין באוכל בין בנשך בין ברבית ^קצזהפסוק לא תשיך לאחיך איירי במלוה, ואשמעינן דגם המלוה עובר בכל פרטי רבית. .
(ב"מ ס"א א')

לא תתן לו. אי אתה מוצא לא נשך בלא תרבית ולא תרבית בלא נשך, ולא חלקן הכתוב אלא לעבור עליו בשני לאוין ^קצחכבר נתבאר ענין זה בפסוק הקודם בדרשה נשך ותרבית אות ק"צ. .
(שם ס' ב')

לא תתן לו. מלמד שלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה ^קצטומפרש בגמרא דלאפוקי אם אומר אדם לחבירו הילך זוז והלוה עשרה דנרים לפלוני או כשאומר אדם לחבירו הילך זוז ואמור לפלוני שילוני. וטעם הדיוק הוא מלשון לו דמיותר, ודריש לו שבאה הרבית מהלוה להמלוה, משא"כ מקבל הרבית מאדם אחר או שעושה כן ע"פ בקשת אחד מאוהביו אף כי ההוא מקבל שכר על זה.
וטעם הדבר בזה נראה ע"פ המבואר בפסוק הקודם דאינו אסור רבית בכלל רק באופן שיש נשך ותרבית היינו נשך להלוה שנחסר לו מעות, ותרבית להמלוה שאצלו נתרבה מעות, אבל באופנים אלו שציירנו אין שני הפרטים אלה ביחד, כי באופן הראשון אין הלוה נחסר ובאופן השני אין המלוה מתרבה, ודו"ק.
ועל פי המבואר נראה ברור, כי אין קיום למש"כ איזו פוסקים ע"פ יסוד דין זה לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה, דאין איסור רבית הניתן מלוה למלוה ע"י שליח, כי תפסו באור הלשון רבית הבאה מלוה למלוה, מידו לידו בלי אמצעי, ולפי מש"כ אין כונת הגמרא כלל לזה אלא כפי שציירנו, ולבד שאין כל טעם בהיתר רבית ע"י שליח, דמאי שנא, וע' ביו"ד סי' ק"ס סעיף ט"ז הובא דעה זו ואיזו מאחרונים השיגו עליה ואיזו קיימוה, ורבו הפלפולים בזה, ולפי מש"כ אין כל מקום כלל וכלל להסתפק בזה, אחרי דכונת הגמרא בזה מוסבת לענין אחר, ודו"ק. .
(ב"מ ס"ט ב')