ואל בני ישראל וגו׳. אין לי אלא לשעה, לדורות מניין, ת"ל ואל בני ישראל תדבר לאמר יגעיין במכילתא פ' בשלח פ"ז, רשב"י אומר, כל מקום שנאמר לאמר ואמרת אליהם הרי זה לדורות, וכ"ה בתו"כ פ' אמור (כ"ד ט"ו). ועיין מש"כ בפ' דברים בפסוק כי לבני לוט נתתי את ער ירושה לענין ירושת עבודת כוכבים מה ששייך ללשון פסוק זה.
[ספרי].
קריאה במקור
תורה תמימה על התורה · במדבר · פרק 27 · פסקה 8
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
איש כי ימות וגו׳. תני, סדר נחלות – הבן ויוצאי ירכו קודמין לבת, הבת ויוצאי ירכה קודמין לאחים, האחים ויוצאי ירכם קודמין לאחי האב, זה הכלל, כל הקודם בנחלה יוצאי ירכו קודמין, והאב קודם לכל יוצאי ירכו ידר"ל לכל יוצאי ירכו של האב דהיינו אחי המת, כמו דנפקא לן בסמוך, וכל פרטי דרשה זו יתבארו בסמוך.
.
(ב"ב קט"ו א׳)
(ב"ב קט"ו א׳)
ובן אין לו. טעמא דאין לו בן, הא יש לו בן – בן קודם, מכאן שהבנים יורשים את האב טוויש להעיר למה לא כתיב בפירוש איש כי ימות ונתתם את נחלתו לבנו, ונראה משום דירושת הבן את אביו הוי כדבר הבא בטבע שהבן קם תחת אביו וא"צ לאשמעינן זה, וגם א"צ לצוות על קיום דבר הטבוע כמו בטבע שלשלת חיי האדם, מפני שהבן הוא בונה בית אביו, אשר על כן נקרא הזכר בשם בן מלשון בנין וכמשכ"ל ר"פ במדבר, וכ"א ברא כרעא דאבוהא, וכ"א בב"ב קמ"א א' כל שאינו מניח בן ליורשו הקב"ה מלא עליו עברה, ופי' רשב"ם מפני שאין מי שיקרא שם המת על נחלתו וכדומה מאמרים שונים, ולכן לא שייך לומר איש כי ימות ונתתם או והעברתם את נחלתו לבנו, יען כי לא שייך נתינה על דבר הבא בחיוב מוטבע בקיום העולם, כן נ"ל.
ועם סברא זו נראה להביא סמוכין למש"כ הר"ן ריש פ"ט דכתובות דלא מהני כל סילוק וקנין לסלק את עצמו מירושה, אלא שצריך לחלק בין סילוק ירושת הבן מפני שירושתו באה לו בטבע ובין סילוק שאר יורשים, שבהם נקרא ירושתם מעין מתנה וכלשון הכתוב ונתתם, וראיה לזה ממה דקיי"ל בבכור שיכול למחול חלק בכורה שלו משום דחלק זה מתנה קריי' רחמנא [ע"ל ר"פ תצא], וכ"כ בס' רה"ז בשם ר' יהוסף הלוי דלא מצי אינש לומר איני יורש ואיני פורע חוב אבי, והיינו משום דבבן באה לו הירושה ממילא בלא שום פעולה וקנין.
ואמת שבמדרש אגדה אחד מצינו ההיפך מזה, והוא המדרש שהביא ס"פ וישלח בהא דכתיב שם בעשו וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו, מפני שטר חוב של גזירת כי גר יהיה זרעך המוטל על זרעו של יצחק, אמר אלך לי מכאן ואין לי חלק במתנה שנתנה לי הארץ ולא בפדיון השטר מגרות וכו', יעו"ש. ונתינת הארץ היתה מכח ירושה כמבואר בסוטה י"ג א' ובכ"מ, הרי מבואר דיורש אפילו בן מצי לאסתלוקי נפשיה מירושה.
אך לבד שאין למדין הלכה מאגדה, י"ל עוד כמש"כ בס' רה"ז ובשו"ת רשד"ם סי' קצ"א דיש חילוק בין סילוק עצמו מזכות ממון ובין סילוק מצערא דגופא, יעו"ש. והתם סילק עשו עצמו מצער טלטול הגוף, כמבואר. ואין להאריך עוד. –
ולענין אם נתערבו מתחלת לידתן שני ולדות משני אבות ואין ידוע איזה בן לאיזה אב איך הוי דינם לענין ירושה יתבאר אי"ה לפנינו ר"פ תצא בפ' והיה הבן הבכור לשניאה, יעו"ש. .
(שם ק"י א׳)
ועם סברא זו נראה להביא סמוכין למש"כ הר"ן ריש פ"ט דכתובות דלא מהני כל סילוק וקנין לסלק את עצמו מירושה, אלא שצריך לחלק בין סילוק ירושת הבן מפני שירושתו באה לו בטבע ובין סילוק שאר יורשים, שבהם נקרא ירושתם מעין מתנה וכלשון הכתוב ונתתם, וראיה לזה ממה דקיי"ל בבכור שיכול למחול חלק בכורה שלו משום דחלק זה מתנה קריי' רחמנא [ע"ל ר"פ תצא], וכ"כ בס' רה"ז בשם ר' יהוסף הלוי דלא מצי אינש לומר איני יורש ואיני פורע חוב אבי, והיינו משום דבבן באה לו הירושה ממילא בלא שום פעולה וקנין.
ואמת שבמדרש אגדה אחד מצינו ההיפך מזה, והוא המדרש שהביא ס"פ וישלח בהא דכתיב שם בעשו וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו, מפני שטר חוב של גזירת כי גר יהיה זרעך המוטל על זרעו של יצחק, אמר אלך לי מכאן ואין לי חלק במתנה שנתנה לי הארץ ולא בפדיון השטר מגרות וכו', יעו"ש. ונתינת הארץ היתה מכח ירושה כמבואר בסוטה י"ג א' ובכ"מ, הרי מבואר דיורש אפילו בן מצי לאסתלוקי נפשיה מירושה.
אך לבד שאין למדין הלכה מאגדה, י"ל עוד כמש"כ בס' רה"ז ובשו"ת רשד"ם סי' קצ"א דיש חילוק בין סילוק עצמו מזכות ממון ובין סילוק מצערא דגופא, יעו"ש. והתם סילק עשו עצמו מצער טלטול הגוף, כמבואר. ואין להאריך עוד. –
ולענין אם נתערבו מתחלת לידתן שני ולדות משני אבות ואין ידוע איזה בן לאיזה אב איך הוי דינם לענין ירושה יתבאר אי"ה לפנינו ר"פ תצא בפ' והיה הבן הבכור לשניאה, יעו"ש. .
(שם ק"י א׳)
ובן אין לו. ת"ר, בן, אין לי אלא בן, בן הבן או בת הבן או בן בת הבן מניין, ת"ל אין לו – עיין עליו טזבכ"מ בש"ס באה דרשה כזו בלשון אין לו עיין עליו, ומבארי הלשון והמפרשים טרחו הרבה בבאור דרשה זו, עיין תוי"ט ליבמות פ"ב מ"ה. ול"נ ע"ד הנהוג בלשון בני אדם כשאומרים ראובן הוא חכם אין מכונים בלשון זה להוציא ששמעון ולוי וכו' אינם חכמים, אלא רק להורות שראובן הוא חכם, משא"כ כשאומרים חכם – הוא ראובן, אז מכונים לומר שזולת ראובן אין חכם, ובנדון דידן אם היתה כונת הכתוב רק על בן ממש ולא גם על באי כחו הול"ל ואין לו בן, אבל כשאומר ובן – אין לו, בא להוציא שכל המשך משם בן – אין לו. ולא קשה ממה דדרשינן כזה בסוגיא גם בבת אע"פ דשם כתיב ואם אין לו בת, וכן באחים, יען דכולם מקשינן לבן וכמבואר בסמוך פ' י"א דכל הירושות מקשינן לירושת הבן. ודע דכמו דדרשינן עיין עליו למטה כך דרשינן עיין עליו למעלה, והיינו דהיכי שמעבירין הירושה לאב מעבירין ליורשי האב עד אדם הראשון.
.
(שם קט"ו א׳)
(שם קט"ו א׳)
ובן אין לו. חכמי האומות אומרים, בן ובת שוין כאחת בירושה, דדרשי ובן אין לו, הא אם יש לו שניהם שוין, אותבו להון והא כתיב ואם אין לו בן ונתתם את נחלתו לבתו וכי נימא הא אם יש לו שניהם שוין יזובבבלי ב"ב ק"י א' איתא הוכחה אחרת בענין זה, ובפ"מ תמה למה לא הוכיחו לחכמי האומות אותה הוכחה, אבל באמת י"ל דלא שהוכיחו להם בפירכא זו ראיה לכלל הדין רק להוכיח שאין דיוקם דיוק, אבל עיקר הדין וסברתו אפשר הוכיחו להם מכמה ענינים וסברות. ואמתת טעם הדבר שאין הבת יורשת עם הבן בארנו לעיל אות ט"ו, יעו"ש.
.
(ירושלמי ב"ב פ"ח ה"א)
(ירושלמי ב"ב פ"ח ה"א)
והעברתם וגו'. דרש רבי ישמעאל ב"ר יוסי, איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו, במקום בת אתה מעביר נחלה מן האב ואי אתה מעביר נחלה מן האב במקום אחין יחהוא בא להוכיח דהיכי שאין להמת בן ובת רק אב ואחים האב קודם לירש, ומדייק מדלא כתיב ונתתם את נחלתו לבתו כמו דכתיב בכולהו רק כתיב והעברתם דמשמע שמעבירין נחלה ממי שראוי לירש ונותנים להבת, והסברא נותנת, שלבד יוצאי ירכו של אדם אין לך קרוב יותר מאב, ולכן דריש שאם יש להמת רק אב ואחין, האב קודם, כמבואר. ובגמרא יש עוד דרשה על זה מלשון שארו דבסמוך פ' י"א ונתתם את נחלתו לשארו זה האב, אבל באמת אצטריך דרשה דלשארו לענין אחר כפי שיבא שם.
.
(ב"ב ק"ט א׳)
(ב"ב ק"ט א׳)
והעברתם וגו׳. תניא, רבי אומר, בכולן נאמר נתינה וכאן נאמר העברה, שאין לך מי שמעביר נחלה משבט לשבט אלא בת, הואיל שבנה ובעלה יורשין אותה יטכגון סרח בת אשר שנשאת לחנוך בן ראובן ומת אשר בלא בנים זכרים וירשתו סרח בתו ומתה וירשה בנה או בעלה שהם משבט ראובן, נמצא שהוסבה נחלת שבט אשר לשבט ראובן, ופירש רשב"ם וז"ל, ואשמעינן קרא שהבעל או הבן יורש את אשתו ואת אמו, ואיכא דדריש לקמן ירושת הבן את אמו מקרא אחרינא, ורבי דריש לה מהכא, עכ"ל. והנה אותה הדרשה האחרת לירושת הבן את אמו יובא אי"ה לפנינו בס"פ מסעי, אבל לא ידעתי ל"ל לרשב"ם לעשות מחלוקת בין רבי לאותה הדרשה שלקמן, שהיא סתמא דגמרא, בעוד שאפשר לפרש כונת רבי כפשטה, דאחרי דקיי"ל ע"פ דרשה מיוחדת דהבן יורש את אמו והבעל את אשתו [עיין בסמוך פ' י"א], לכן כתיב כאן בלשון העברה כדמפרש, אבל לא דעיקר הילפותא מכאן, וכן מורה הלשון שאמר רבי שאין לך מי שמעביר נחלה משבט לשבט אלא בת הואיל ובנה ובעלה יורשין אותה, והלשון הואיל וכו' מורה שזה נסמך על מקור אחד המורה דין זה. –
והנה בכלל הדרשה מלשון והעברתם כבר נדרש זה הלשון בדרשה הקודמת, ובכ"ז העתקנו גם את זו, מפני כי אחרי דכבר אצטריך למכתב לשון והעברתם לדרשה הקודמת ממילא אפשר גם לדרוש דרשא רבי, כיון דהענין שהאשה מעברת נחלה משבט לשבט נכון גם כשהוא לעצמו, ועיין בסוגיא כאן ודו"ק. .
(שם שם ב׳)
והנה בכלל הדרשה מלשון והעברתם כבר נדרש זה הלשון בדרשה הקודמת, ובכ"ז העתקנו גם את זו, מפני כי אחרי דכבר אצטריך למכתב לשון והעברתם לדרשה הקודמת ממילא אפשר גם לדרוש דרשא רבי, כיון דהענין שהאשה מעברת נחלה משבט לשבט נכון גם כשהוא לעצמו, ועיין בסוגיא כאן ודו"ק. .
(שם שם ב׳)
והעברתם וגו׳. א"ר יוחנן משום ר׳ שמעון בן יוחאי, כל שאינו מניח בן ליורשו, הקב"ה מלא עליו עברה, כתיב הכא ובן אין לו והעברתם את נחלתו וכתיב התם (צפניה א') יום עברה היום ההוא כמפני שאין מי שיקרא שם המת על נחלתו, ועיין מש"כ לעיל אות ט"ו, וזה ע"ד דרשה אגדית, ויתכן דסמיך כן על מ"ש בפ' תצא והיה ביום הנחילו את בניו, וע' בב"ב קמ"א א' השייך לענין זה.
.
(שם קט"ז א')
(שם קט"ז א')
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Torah Temimah, Vilna, 1904
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001750892
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
במהדורה זו חסרים 6 מיקומי טקסט הזמינים במאגר. לא הושלמו קטעים ממהדורות אחרות.
SHA-256: ef2a187d3f6f8fbdd296dd78780af6dcee0a1337cd7fd6f3d39c05feebe95aad